על פנינו הבתוליים צומחים זיפי זקן סמויים מן העין

על התערוכה:  זולה _2015 של האמן יוסי אשר

"זולה",אני מוצא במילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל, היא "מקום מחבוא שנועד למסתור ומנוחה".בהמשך מפרט רוזנטל גם את הביטוי "תפס זולה" והוא גם לא ישכח להגיד שאפשר לכתוב את המילה גם עם א' בסופה.
ההגדרה המלומדת הזאת נרמסת עד דק כשיוסי אשר מכוון אליה את מצלמתו ו"יורה".
ה"מחבוא" מפסיק להיות מחבוא כיון שהוא כבר מוצג לראווה, וה"מנוחה" עצבנית מאד כשיוסי אשר חושף את ערוותה.
כן,ערווה.ערוות הקיבוץ ב-2013, ערוות העיר תל-אביב.תחתוני הקומופלאז' הוסרו, כובסו וניתלו לראווה על חבלי הכביסה שיוסי אשר לא תלה אף פעם.
יוסי אשר הוא אמן מתבונן חברה.זה התחיל ב"אמן-חברה-אמן",תערוכה קבוצתית שהוצגה במוזיאון תל-אביב לאמנות ב-1978.שם הציג "פרופיל אמנותי של בית משותף,רחוב המעגל 33,רמת גן". מאז לא הפסיק להכניס יד לאש.בתערוכה שהוצגה לפני שנה במשכן לאמנות עין-חרוד  בערו פניה של סוסמה עובדת זרה מנפאל,וזאת כדי להזכיר לנו שהפסקנו להיות רק מדינת היהודים עם עוזרת תימניה, יש לנו היום פיליפינית אפילו אם היא נפאלית. בתערוכה הנוכחית הופך יוסי אשר פחי זבל מטאפורים ומגלה לנו שעל פנינו הבתוליים צומחים זיפי זקן סמויים מן העין. הוא עושה זאת גם ביופי וגם באומץ ומוכיח שוב שאמנות היא לא מכון קוסמטיקה.היא בית החרושת של השריטה.

רוני סומק