הקיבוץ: מבחוץ ומבפנים

התערוכה של ליהי בן-שלום ורן הדרי משלבת את עבודותיהם של השניים, במחבר משותף, שמציע נקודות מבט שונות - אל הקיבוץ פנימה ומתוכו החוצה. נקודות המבט מקבלות משנה תוקף לנוכח הרקע הביוגרפי של כל אחד מהם.
התערוכה מפגישה אמן תל-אביבי, שנסיבות חייו הובילו אותו להתגורר בקיבוץ, עם אמנית בת קיבוץ, שעזבה וכעת מתגוררת מחוץ לו.
הסטודיו שהם חולקים בפאתי קיבוץ גבעת חיים הוא הזירה בה מכוננים הציורים שלה ושלו.
רן הדרי נולד בשנת 1962 , דור שלישי בתל-אביב. בעקבות התנסות בלימודי רישום אצל האמנית חווה ראוכר הוא ממשיך בלימודים במכון אבני, שבאותו זמן קלט את המורה העולה החדש ישראל הירשברג.
הירשברג הציע משנה סדורה של לימודי ציור מהתבוננות, המבוססת על מסורת של ציור נטורליסטי.
במקביל לזרם המרכזי באמנות הישראלית של אותה תקופה (שנות ה 80- ) שנטתה לכיוונים מודרניסטים, קונספטואליים ולאמנויות המיצב והווידאו, הציור הריאליסטי החל לבלוט כמגמה חדשה ומסקרנת.
שלושים שנות יצירתו האמנותית, בהם הוא מתבונן בסביבתו, הם כסיפור מסע חייו. הציורים תמיד קשורים למצבו הפיסי והרגשי וניכרת בהם בחירה וחיפוש אחר דיוק, במיוחד מבחינת נקודת המבט ביחס לאובייקט ולמבנה הציור. לא פעם הוא חוזר שוב ושוב לאותם נושאים, כבקשה להבין דרך כך משהו על עצמו, על העולם ועל הציור. כך ציורי הטבע דומם בפריז, ציורי פנים הבית והגגות של תל-אביב, סדרת הפרחים שנוצרה לאחר לידת ביתו הבכורה, נוף התבור מכיוון אילניה, לשם הרבה לנסוע בחפשו אחר ניתוק מהעיר.
וכך גם נופי עמק חפר מכיוון גבעת חיים, שהפכו לנושא המרכזי של ציוריו בשנים האחרונות, בהן הוא מתגורר בקיבוץ.
ליהי בן-שלום נולדה בקיבוץ גבעת חיים בשנת 1981 , דור שליש בקיבוץ ובת למשפחה של אמנים – אימה הציירת אסנת רייזמן בן-שלום, סבה אורי רייזמן, המזוהה עם קבוצת ״אופקים חדשים״. מצד אביה, סבה הונזו, היה אמן תיאטרון בובות, שיצר והפיק הצגות בשיתוף ילדי הקיבוץ והיה לשם דבר בתחום זה בארץ.
מכאן ומשם ספגה ליהי אווירה אמנותית בביתה הקיבוצי והעמיקה בתחום בבית-הספר ובהמשך בלימודיה בבצלאל, בהם נחשפה למורים שונים  והתנסתה בתחומי אמנות שונים כמיצב ווידיאו. בשנים האחרונות היא
מתמקדת בציור, שמעביר תחושה פואטית ורגשית דרך האובייקטים אותם היא מציירת, החומריות, הצבעוניות והיחסים שנרקמים בין כל אלה.
סדרת ציורי פנים הקיבוץ של ליהי הם בבחינת יציאה לשיטוט בשבילי ילדותה, במקום אליו ברצונה לחזור.
ההחלטה לשוב אל הקיבוץ, מלווה במבט מחודש על אותו נוף מוכר. הציורים מהווים מעין עיבוד של המטען הרגשי של המקום. מראות פני הקיבוץ ובהם אובייקטים מזוהים: מבנה, שביל, עץ, פנס - הופכים בציור למקום אחר, פנימי. המבט על המקום מבקש להפשיט אותו מתבנית המציאות ולהפוך אותו דרך הבחירות הציוריות של הצבע והצורה לגן המשחקים שלה.
נקודת המוצא של עבודות פנים הקיבוץ נולדה במפגש שלה ושל רן בסטודיו המשותף. נוכחותו בסטודיו אליו הצטרפה השפיעה על בחירתה, מבחינת הנושא, גודל הפורמט וחומריותו. באופן מודע היא מתכתבת עם עבודותיו של רן, המביטות אל הנופים הנפרשים משולי הקיבוץ אל קו האופק, ומגיבה אליהן.
הקיבוץ נמצא בתערוכה של רן וליהי כמושא וכנושא. מתוך הצפייה בציורים עולות סוגיות, הנוגעות במקומו של הקיבוץ בתוך החברה הישראלית ובשינויים המתרחשים בתוכו.
אינני בטוחה אם שאלות אלו מצויות בתוך הציורים או מחוצה להם.


ענת בדר, אוקטובר 2015