על התערוכה

'מתי יצלצלו הפעמונים?'
אבנר זינגר ומוחמד אבו רקייה
אוצרת: ענת לידרור


נצח, זמניות, על זמניות, אנושות, ספירה ותפיסה אנושית של זמן, הם אזור הקריאה כאן.
זמנים בהם הטבע כבר לא קוצב את פעימת הזמן והמחזור,  הוא מתקיים כשלעצמו, רוב הזמן במנותק מאתנו.
ואנחנו, הרכבנו משקפים מפרידות בין הזמן לטבע ומשקפיים נוספות- משקפי לאום ודת, מגדר ומסורת, יצירי כפיו של האדם.
התערוכה שואלת שאלות על הכוחות האנושיים שמובילים את האנושות ועל הנתיב שזו בחרה ללכת בו.
היא מציפה כמיהה לזמן שהיה קיים באופן מלא בעולם טרום אנושי או בתחילת ימי האנושות- זמן טבע. זמן שאינו עבד לקדמה, זמן של עונה ומחזור, זמן של סבלנות, זמן שיצר טבע שהיטיב עם האדם, עשרות אלפי שנים, יצר עבורו מזון ומחסה, מקורות מים והתפתחות.
אך האדם בחר בעקרון השליטה: על הטבע, על הזמן וארגונו, ובינו לבין עצמו, אנשים שולטים באנשים. תפיסת האין זמן בה אנו חיים, הזמן המהיר, העמוס, הלא קיים, הוא חסר קשר לאדמה, מלא בתפיסות זמן שסטו מהזמן הבריא, אל זמני מסך, אל הזמן המתפלג לזמן יהודי ומוסלמי, נוצרי ובודהיסטי, אל השעון והשעות המדודות, אל אובדן התחושה, הסובייקטיבי, והאיכותי.
מוחמד אבו רקייה ואבנר זינגר אמני החומר, הולכים בדרך זה ליד זה, כבר יותר מ-20 שנה. לראשונה הם חוברים בתערוכה משותפת בה הם מבקשים להרים את הראש מתוך החומר ובאמצעותו לשאול, האם משמעותו המלאה של הזמן היא כי קיים  גם מרחב נצחי, רוחני מעבר לו?
האם המרחב הזה שייך כולו לדת? מהי מקומה של רוחניות חילונית בקרבנו? מה מקומה של רוחניות החוצה הגדרות של דת ואפילו של חילוניות? מדוע מבטנו קרוב כל כך לאדמה? האם שכחנו את שיעור קומתנו הרוחני? האם זה קשור בתחושה כי ההרמוניה והרוח חומקות מאיתנו?
הרצון לשנות את כללי המשחק, בשמחה אפילו, בצבעים עזים, לרענן את המערכת האוטומטית שלנו, לערער על תפיסות זמן קיימות, מתבטא באפשרויות חדשות לזמן; מרווחים אחרים, תפיסה סובייקטיבית שלו, לחזור ולצלצל זמן, זמן הקשור בצליל, בעומקו, ברוחבו, במלאותו.
הפעמון וגלגלי התפילה, הנצח, השקט והצליל מגיעים מעולם אחר, עליון, של רוח; הרמוני, מחוץ לזמן. מקום המאחד את כלל האנושי ושמעבר לו כשלם אחד.
מוחמד ואבנר מגישים, גאומטריות, צורות וחללים של אפשרויות: לקשר בין ארץ לשמיים, לתפיסה של יופי ותנועת הרוח ולזמן; ואולי גם לנצח.
אבנר זינגר אחת מ-3 עבודותיו מציג, עבודת מחזורים של זמן. מתוך ניסיונות לעבודה 'עבודה ב-24 שעות', זמן המאתגר את תכונות החומר. תוצרי מחזורים של ניסיונות בדרך המאגדים בתוכם תפיסת זמן של החומר והתנגדותו.
מוחמד אבו רקייה יוצר פעמונים, מאז ומתמיד, הצורה, הצליל, והחלל מביעים עבורו את המפגש הנכון. הם גם אלו המביעים את שתיקתו; את הקושי שלו לדבר, השתיקה רועמת בשפה אך בשפת היצירה היא עשירה, הרמונית, וקולחת; שפה שירית ממש.
שניהם מטפלים בעבודותיהם בפני השטח, בהדפסים ובמרקמים ונעצרים להתבונן על סימני הסדקים, הבקעים והקילופים, תוהים ומנסים להבין עוד רובד בקשר בין האדם, החומר והמהות החמקמקה והגדולה כל כך, הזמן.
מתי יצלצלו הפעמונים? קריאה להתעוררות עמוקה.                                                    
ענת לידרור, 
      אוצרת התערוכה.
שמות העבודות לתרגום:

'זמן תפילה', מוחמד אבו רקייה, צילום מעובד על קנבס, 70/100
'ללא כותרת', מוחמד אבו רקייה, שמן על דיקט, 75/80
'פני שטח', מוחמד אבו רקייה, שמן על קנבס, 70/50
'הרהורי פעמונים', מוחמד אבו רקייה, מיצב של חומר
'וזרח השמש', אבנר זינגר, מיצב של חומר
'איים בזרם', אבנר זינגר, מיצב של חומר
'יש ואין', אבנר זינגר, מיצב של חומר