'שמים אדומים'



                                                       'שמיים אדומים' .. 
  אבל אני רציתי משהו נוסף, נוסף על הקיים 
 יוסף הוכמן 

התערוכה החדשה הנפתחת ב-10.3.18 במרכז האמנות המשותף גבעת חביבה, היא תערוכת
יחיד של הצלם יוסף הוכמן המסכמת תקופת פעילות של יותר מחצי מאה. משנות ה-50 מתעד ומצלם יוסף הוכמן למן מהרגע בו ידו אחזה במצלמה כנער, מעגלי חיים ברזולוציות של אדם, קיבוץ, חברה, ועולם. 

כאידאליסט, חבר השומר הצעיר, ההכשרה לעלייה ארצה, ובהמשך כחבר קיבוץ ליווה הוכמן את התפתחות האתוס הציוני תוך צילום ותיעוד גם של חלקיו הפחות יפים. חלק מאלו אף צונזרו על ידו צנזורה עצמית במשך שנים, מפאת הקושי להוציאם ולעכל אותם כחברה. 

כחבר קיבוץ הראל עד לפילוגו ולאחר מכן כחבר קיבוץ געש, הוא מספר בצילומיו על חלקו של הקיבוץ בהתהוותה של החברה הישראלית ולרגעים גם מהרהר על הקיבוץ באופן אישי. 

כחבר בקבוצת האמנות 'המשותף קיבוץ' שפעלה מסוף שנות ה-70 ועד שנות ה-90 כקבוצת אמנים קיבוציים העוסקת באמנות, חברה, אקטיביזם וסביבה, הוא צילם גם את אחד משיאי פעילותה של הקבוצה סביב הטירה בקיבוץ געש. 

הוכמן הינו אחד הצלמים התיעודיים העיקריים שתיעדו צמתים מרכזיים בהתהוות המדינה בפן הפוליטי והחברתי, ביניהם: גירוש פליטים מן הכפר אמאוס ליד לטרון ושחרור הכותל בירושלים במלחמת ששת הימים, הפנתרים השחורים, תחילתן של הפגנות שלום עכשיו, הפגנות ה-1 במאי, פינוי ימית, סיני במלחמת יום כיפור, מצרים לאחר הסכם השלום, מהפכת האזרחים בפורטוגל ב-1975, ברלין בשנות ה-80, הפגנות "הסבתות" בארגנטינה ב-2012. 

התפר העדין שבין היסוד התיעודי החזק לתפיסתו האידאליסטית בנוגע לאדם וחברה, תוך נגיעותיו האישיות שכאילו "בטעות", משתרבבות (אך לאו), יחד עם גוף עבודתו בעל הנפח העצום והפרספקטיבה המתאפשרת כיום על אותן השנים, הם היוצרים יחד את כוחה של עבודתו הצילומית. 


הפתיחה: שבת ה-10.3.18 ב- 11:00 בגלריית השלום במרכז האמנות המשותף. 
אוצרת: ענת לידרור 
בין התאריכים: 27.4.18 – 10.3.18

 ______________________________________________ 

מקום: גלריית השלום, מרכז האמנות המשותף גבעת חביבה 
שעות פתיחה: א'-ה' 9:00-16:00 ו'-ש' בתיאום מראש עם המשרד 
 טל': 04-6372824 | artgvha@givathaviva.org.il



הכניסה חופשית אך נשמח אם תוכלו להרשם לאירוע כאן


Xray Saint Mural
Xray Saint Mural
Xray Saint Mural
Abstract Shapes Mural
Abstract Shapes Mural
Abstract Shapes Mural
Abstract Shapes Mural

טקסטים מורחבים:
שמיים אדומים – יוסף הוכמן  
..אבל אני רציתי משהו נוסף, נוסף על הקיים. 

תערוכת היחיד של הצלם יוסף הוכמן מאגדת תקופת פעילות של יותר מחצי מאה. משנות ה-50 הוכמן מתעד ומצלם, למן הרגע בו ידו אחזה במצלמה כנער, מעגלי חיים ברזולוציות של אדם, קיבוץ, חברה, ועולם. כאידאליסט, חבר השומר הצעיר וההכשרה לעלייה ארצה ובהמשך כחבר קיבוץ, ליווה הוכמן את התפתחות האתוס הציוני, תוך הפניית המבט גם אל חלקיו הפחות יפים. חלק מאלו אף צונזרו על ידו צנזורה עצמית במשך שנים, מפאת הקושי להראותם בחברה היהודית ישראלית. כמי שהיה חבר קיבוץ הראל עד לפילוגו (השני) ולאחר מכן חבר קיבוץ געש, הוא מספר בצילומיו על חלקו של הקיבוץ בהתהוותה של החברה הישראלית ולרגעים גם מהרהר על הקיבוץ באופן אישי. כחבר בקבוצת האמנות 'המשותף קיבוץ' שפעלה מסוף שנות ה-70 ועד שנות ה-90 כקבוצת אמנים קיבוציים העוסקת באמנות, חברה, אקטיביזם וסביבה, הוא צילם גם את אחד משיאי פעילותה של הקבוצה סביב הטירה בגעש שאירחה אמנות אך גם הייתה למונומנט אמנותי - מחאתי כשלעצמה, ובכך היה אחד ממגישיה העיקריים, ויזואלית.

הוכמן הינו אחד הצלמים העיקריים שתיעדו צמתים מרכזיים בהתהוות המדינה בפן הפוליטי והחברתי, מתוך דגש על מקומות בהם האדם הפשוט מושפע מן המנגנון הגדול, עוולות ועיוותים, קיפוח ומלחמות (כפי שכותבת טלי תמיר); ביניהם: גירוש פליטים מן הכפר עמאוס ליד לטרון, שחרור הכותל בירושלים במלחמת ששת הימים, הפנתרים השחורים, תחילתן של הפגנות שלום עכשיו, הפגנות ה-1 במאי, פינוי ימית, סיני במלחמת יום כיפור, מצרים לאחר הסכם השלום, מהפכת האזרחים בפורטוגל ב-1975, ברלין בשנות ה-80, הפגנות "האימהות" בארגנטינה ב-2012 ועוד.
תערוכה כזו, מאירה את ההווה לאור העבר, אך גם מעלה את השאלה בנוגע לתפקידו של הצילום התיעודי נכון להיום. הצילום שהחל כמדיום תיעודי לחלוטין, התפתח לתת-זרועות רבות תוך שהתיעודי היה שם כענף האב וכבסיס שנתן תוקף לקיומו של המדיום. האמת היום עוברת תהליך של פירוק; אפשרות יצירת המציאות הצילומית בעזרת תוכנות עיבוד צילום דיגיטליות, "ביום מציאות" וחדשות ה-פייק ניוז, מטילים בספק כל אמת צילומית שעוד הייתה לה אחיזה כ"עובדה" בעבר. כשהפוסט מודרניזם מפרק כל מוחלטות של כל היררכיה, המונח 'תיעודי' מונח שוב על שולחן 'ההגדרות מחדש'.
לכאורה מבליטה התערוכה מציאות גברית ועולם בו שולט הגברי, כשהצלם אף הוא שייך לקטגוריה הזו. אך מבטו של הוכמן, החושף כוחניות של חברה, מציג תפיסה אחרת, יש שיאמרו בעלת איכויות נשיות. היותו של יוסף הוכמן גבר שמילא את שלל התפקידים "הגבריים" שיועדו לגבר יהודי במדינת ישראל בחצי מאה זו, אפשרה לו להיות נוכח בחלק ניכר מן המקומות אותם תיעד, מקומות אליהם לא הגיעו נשים. אך בחירתו המשמעותית, היא מה בחר להראות לנו מתוכם. מה שבחר, מטיל סדקים בתפיסה הסדורה, הברורה, המיליטנטית והגברית השלטת אז, כשחלוקת התפקידים בין המינים הייתה ברורה מאד.
במונחים ספרותיים ניתן היה לתאר את יוסף הוכמן כדמות בעלת סממנים של 'אנטי גיבור'. הוא תמיד מילא את תפקידו והיה חלק מן האתוס הציוני והמנגנון שבחלקם הגדול האמין, אך נגד חלקיו האפלים יותר יצא, לא כמנהיג, אפילו לא כמוביל דעת קהל ולעיתים אפילו כמי שמתעד ומעביר את עצמו צנזורה עצמית ושומר את חומריו עמו עד לעת בה החברה תוכל להתמודד איתם.  הוכמן לא פעל כך לבדו ולא מתוך ואקום תודעתי; מגובה בערכיו, חבריו, קיבוצו והשתייכותו התנועתית, בלחיצת כפתור המצלמה, הוא דיבר גם את קולם.

חנוך לוין כתב במחזה 'מלאכת החיים':
..סופרים ואמנים, עולם התרבות, הביטו בנו! ..
"לכו לעזאזל", אומר הסופר, "אתם עם החיים המצחיקים שלכם!" –
למרות שגם החיים שלו, של הסופר,
לא פחות מגוחכים – "אתם מעכבים את האנושות!",
הוא אומר, "אנחנו עומדים על סף תקופה חדשה", –
תמיד הם עומדים על סף תקופה חדשה – "אנשים ממריאים",
הוא אומר, "לירח, ואתם נדבקים לנעליים כמו בוץ,
וטוחנים לנו שוב ושוב אותו הזבל!"
..... יקום סופר (אמן, צלם*) אדם אציל-נפש, מצפוני,
עם נשמה ולב. הוא יבין. הוא יקשיב ויבין.
הוא ישמע את כל סיפור חיינו, הוא ימצא
מלים נכונות, הוא ייצור מאתנו משהו יפה,
עמוק, מלא חמלה ורגש. הרי עם כל השגיאות,
הפגמים, יש בנו עוד חומר ליצירה טובה. הו אלוהים, הוא יבין אותנו, הוא יבין, הוא יבין, הוא יבין, הוא יבין! 

('מלאכת החיים' / חנוך לוין / 1989)                                                                       
* הרחבה של הכותבת
                              
יוסף הוכמן רצה משהו נוסף, נוסף על הקיים. הוא עדיין רוצה. באותן לחיצות כפתור של אז הוא מבקש כי לא נוותר ושנשיג את אותו 'נוסף' שאבד לנו בדרך. זה הבנוי מאבני הדרך אותן אוסף הצועד כדי שיוכל לישון טוב בלילה, בלב שלם ונפש שקטה,  כל צועד לעצמו כאדם וכולנו יחד כחברה.  צבעי הילדות הטבולים בריחות הקיבוץ של שנות ה-70 וה-80 ובהם היופי הטבעי, החברתי, הערכי והמוסרי שבקיבוצים, חצו את כל נופי הארץ הזו ואת הגיאוגרפיה שלה. דור שלם ואני בתוכו, גדל ועוצב על ידי התפיסה הקיבוצית המחברת בין אדם – קיבוץ – חברה - מדינה. למרות השונות הגדולה, כי מכל קצוות עולם התקבצנו, השותפות הייתה אדירה בכל המעגלים: בקיבוץ, בתנועה קיבוצית, בהסתדרות, במפלגות. הביוגרפיה הרחבה הייתה משותפת.  התפר העדין אצל הוכמן שבין היסוד התיעודי החזק לתפיסתו האידאליסטית בנוגע לאדם וחברה, יחד עם גוף עבודתו בעל הנפח העצום והפרספקטיבה המתאפשרת כיום על אותן השנים, הוא היוצר יחד את כוחה של עבודתו הצילומית.                                                                                                                                                                   

     
                                                                                                                  ענת לידרור,

                                                                                                                  אוצרת.                         
 

יוסף הוכמן – צלם/חברה/צלם

טלי תמיר

בידיו של יוסף הוכמן המצלמה היא כלי נשק ושומר- סף והצילום, כהגדרתה של אריאלה אזולאי, הוא מכשיר אזרחי לזיהוי אתרים של פגיעות ואלימות. חמוש בעדשת המצלמה צבר הוכמן עדויות ואסף נתונים על עולם עתיר עוולות ועיוותים, קיפוח ומלחמות. הוכמן, יליד ארגנטינה, הביא עמו משם את הדריכות הפנימית לאי-צדק, את החשדנות הטבעית כלפי שלטון ומנגנון, את הזהירות האוטומטית מכוח פוליטי ואת הציווי לשמור, להיות ערני ולא להרפות. הוכמן הוא אחד מאלה שאוחזים במצלמה כדי למנוע מהעוולות לחמוק מהעין, כדי לא לאפשר לאי הצדק להיעלם או להתפוגג חזרה אל תוך השכחה. מנקודת מבט של המציאות היומיומית בארץ ובעולם, המצלמה היא כלי נשק פוליטי, המאיר פינות חשוכות, משהה אירועים, מעלה פרשנות ומצמיח תודעה.
 חלק גדול מפעילותו הצילומית של הוכמן נעשתה כשהיה חבר קיבוץ (הראל, געש) וכמה מתערוכותיו המשמעותיות נערכו במסגרת קבוצת "המשותף קיבוץ" שפעלה בשנים 1977 – 1990. אך שדה הראייה של המצלמה שלו חרג מהחצר הקיבוצית והתבונן בחברה כולה. הוכמן, כמו יעקב שופר, חברו לקבוצה, היה מן הראשונים שצילמו את עיירות הפיתוח ואת שכונות העוני והצביעו על הפערים בחברה הישראלית. בניגוד לדימוי המסתגר של התנועה הקיבוצית הוכמן ושופר, במסגרת פעילותם בקבוצת "המשותף קיבוץ", הרחיבו את המבט וכללו בו אזורים שלא זכו לתשומת לב והודרו אל מחוץ לגדר, מקומות שהמצלמה לא החמיאה להם, אלא חשפה את המכאוב ואת הפצע.
חברי "המשותף קיבוץ" הציעו מודל חדש לפעילותו של האמן בחברה הקיבוצית: לא עוד "אמן-קיבוץ" שמשרת את הקולקטיב, מייצר קישוטים לחג ומעטר את חדר האוכל, אלא אמן שמתבונן בחברה שבה הוא חי ומשקף  אותה בעין ביקורתית. לכאורה יש כאן היפוך לא קל: במקום דמות חיובית ותומכת, המזדהה באופן מלא עם הישות הקיבוצית, צמחה פונקציה חדשה, שאיש לא חזה את בואה, של המתבונן הביקורתי, המגיב והקורא בשער. בדומה לרעיון ששרטט תיאודור אדורנו, ממעצבי החשיבה הפילוסופית-חברתית של אסכולת פרנקפורט בשנות השלושים של המאה שעברה, ייעודה של האמנות בחברה אינו לאשר את הקיים ולהללו אלא לקרוא עליו תגר ולבחון אותו כל פעם מחדש.
הרקע ההיסטורי שהביא להתגבשותה של קבוצת "המשותף קיבוץ" כלל מהפך פוליטי (1977), עליית מפלגת הליכוד לשלטון ותחושה שיסודות יציבים ומוכרים התערערו. אך אותו מבט שעקב אחרי השינויים החיצוניים הגיב גם לשינויים פנימיים ותעד סדקים עמוקים בתוך האידיאולוגיה הסוציאליסטית. חברי "המשותף קיבוץ" עסקו ב'מיתוסים מתמוססים' (חיים מאור), בהתאבנות וקיפאון (יובל דניאלי) ובהקראה מרתונית של כתבי מרכס תוך כדי הורדת הבגדים (יעקב חפץ), עד לחשיפת הגוף העירום – הכל כוון לעניין אחד: הידלדלותה המוסרית של האידיאולוגיה הסוציאליסטית ואובדן ערכים של צדק חברתי ושוויון. רגישותו של הוכמן לערכים עקרוניים של מהפכה, לזכויות אדם, למאבקים מעמדיים ולהשמעת קולם של השתוקים והמודרים אפשר לו גם לגשר על הפערים בין החברה הקיבוצית שנאלצה להגדיר את עצמה מחדש ובין אלה שעדיין המתינו להגדרה מחדש. אך תמיד, בתוך המבט האנושי הרחב הדגיש הוכמן את העיקר, שאי אפשר להתפשר עליו: את המלחמות המיותרות, את המתים ואת הקורבנות.



YOSEF HOCHMAN – PHOTOGRAPHER / SOCIETY / PHOTOGRAPHER

Tali Tamir

In Yosef Hochman's hands, the camera is a weapon and a gatekeeper, and photography, as Ariela Azoulay defines it, is a civilian device for identifying sites of vulnerability and violence. Armed with the camera lens, Hochman gathered testimonies and collected data on a world full of injustices and distortions, deprivation and wars. Hochman, who was born in Argentina, brought with him the internal alertness to injustice, the natural suspicion of power and the apparatus of government, the automatic caution of political power, and the imperative to be on guard, to be alert and not to let go. Hochman is one of those who hold the camera to prevent the evils from slipping out of sight, so as not to allow the injustice to disappear or fade back into oblivion. From the point of view of daily reality in Israel and abroad, the camera is a political weapon that illuminates dark corners, suspends events, raises interpretations and generates awareness.
A large part of Hochman's photographic activity was made when he was a member of a kibbutz (Harel, Ga'ash) and some of his significant exhibitions took place within the framework of the "The Common Kibbutz" group that operated between 1977- 1990.  Nevertheless, the field of vision of his camera went beyond the kibbutz yard and looked at the whole society. Hochman, like another member of the group, Ya'akov Shofar, was one of the first to photograph the development towns and slums and pointed out the gaps in Israeli society.
In contrast to the seclusionist image of the kibbutz movement, Hochman and Shofar, in the framework of their activities in the "Common Kibbutz" group, expanded their gaze and included areas that had been unnoticed and excluded, places the camera did not compliment, but exposed for their inherent pain.
Members of "The Common Kibbutz" proposed a new model for the artist's activity in kibbutz society: no longer a "kibbutz artist" who serves the collective, produces ornaments for the holidays and decorates the dining room, but an artist who observes the society in which he lives and reflects it with a critical eye. On the face of it, this is not an easy reversal: Instead of a positive and supportive figure, who fully identifies with the collective entity, a new function has emerged, which no one predicted, that of the critical observer who responds and offers a warning.
Like the idea drawn by Theodore Adorno, one of the founders of the  Frankfurt School of philosophical-social thought in the 1930s, the purpose of art in society is not to approve and praise what exists, but to challenge it and examine it anew.
The historical background that led to the formation of the Common Kibbutz group included a political upheaval (1977), the rise of the Likud party to power, and the feeling that stable and recognized elements have become undermined. However, the same gaze that followed these external changes also responded to internal changes and documented deep cracks within socialist ideology. The members of "The Common Kibbutz" dealt with "dissolving myths" (Haim Maor), petrification and stagnation (Yuval Danieli) and Marathon reading of Marx's writings while removing one's clothes (Ya'akov Hefetz) until the naked body became exposed.  It all aimed at one thing: the moral impoverishment of socialist ideology and the loss of values ​​of social justice and equality. Hochman's sensitivity to the fundamental values ​​of revolution, human rights, class struggles, and the sounding of hushed and excluded voices could also bridge the gaps between the kibbutz society that had to redefine itself and those still waiting for redefinition. But always, within the broad human gaze, Hochman emphasized the most important thing, which cannot be compromised: unnecessary wars, the dead and the victims.




يسوف هوخمان: مصوّر / مجتمع / مصوّر

طالي تمير

الكاميرا بيدي يوسف هوخمان هي أداة سلاح وهي الحاجب، والتصوير، وفق تعريف أريئيلة أزولاي، هو أداة مدنية لتشخيص مواقع الأذى والعنف. متسلحًا بعدسة الكاميرا، راكم هوخمان الأدلة وجمع معطيات عن عالم تسوده بالمظالم والتشويهات، الحرمان والحروب. هوخمان، الذي وُلد في الأرجنتين، جلب معه من هناك ذلك التيقظ الداخلي لانعدام العدل، والشك الطبيعي بالسطلة والجهاز، والحذر التلقائي من السلطة السياسية وأوامر الحراسة والتأهب الدائم المتواصل. هوخمان هو واحد من أولئك الذي يمسكون بالكاميرا بغية منع الانفلات من مجال العين، كي لا يسمح لانعدام العدل بالاختفاء والتلاشي إلى متاهات النسيان. من منظور الواقع اليوميّ في البلاد والعالم، الكاميرا هي أداة سلاح سياسيّ، التي تضيء الزوايا المظلمة، تُجمّد الأحداث، وتطرح تفسيرات وتُنبت الوعي.
جزء كبير من أعمال هوخمان الفوتوغرافية أنجز عندما كان عضوًا في كيبوتس (هرئيل، جعاش)، وبعض معارضه الأهم كانت في إطار مجموعة "المشترك كيبوتس" التي نشطت في الأعوام 1977-1990. لكن حقل رؤية كاميرته تجاوز الساحة الكيبوتسية وتطلع إلى المجتمع كله. كان هوخمان، مثل يعقوب شوفر، زمليه في المجموعة، من أوائل من صورا مدن التطوير وأحياء الفقر، وأشارا إلى الفروقات في المجتمع الإسرائيليّ. على عكس الصورة الانعزالية للحركة الكيبوتسية، عمل هوخمان وشوفر، ضمن نشاطاتهما في مجموعة "المشترك كيبوتس" على توسيع المنظور ليشمل مناطق لم تحظ بالاهتمام وتم إقصاؤها خارج الجدار، أمكان لم تمتدحها الكاميرا إليها، بل كشفت عن الألم وعن الجرح.
جماعة "المشترك كيبوتس" اقترحوا أنموذجًا جديدًا لعمل الفنّان في مجتمع الكيبوتسات: ليس "فنّان-كيبوتس" الذي يخدم الكولكتيڤ، ويصنع زينة العيد ويزركش غرفة الطعام، بل فنّان يتمعن في المجتمع الذي يعيش فيه ويعكس ذلك بعيون ناقدة. للوهلة الأولى وكأننا هنا أمام إنقلاب ليس سهلًا: بدل تلك الشخصية الإيجابية الداعمة، التي تتماثل كليًا مع الكيان الكيبوتسي، نمت هنا دالة جديدة لم يتوقع أحد ظهورها، المشاهد الناقد، الذي يتفاعل ويحث الجميع. على غرار الفكرة التي صاغها تيودور أدورنو، أحد مبلوري الفكر الفلسفي الاجتماعي لمدرسة فراكنفورت في ستينيات القرن الماضي، فإن غاية الفن في المجتمع ليس المصادقة على الموجود وتمجيده، بل التحدي وإعادة النظر فيه كل مرة من جديد.
الخلفية التاريخية التي أدت إلى ظهر جماعة "المشترك كيبوتس" هي الانقلاب السياسي عام 1977، صعود حزب الليكود للحكم والشعور بأن الأسس المتينة المألوفة قد تزعزعت. لكن تلك النظرة اتي رصدت التغييرات الخارجية، تابعت أيضًا التغييرات الداخلية ووثّقت الشروخ العميقة داخل الأيديولوجية الاشتراكية. حيث انشغل أعضاء "الكيبوتس مشترك" بقضايا مثل "الأساطير المتلاشية" (حاييم مئور)، و"التحجر والركود" (يوڤال دنيئلي)، والقراءة الماراتونية لمؤلفات كارل ماركس أثناء خلع الملابس (يعقوب حيفتس)، حتى تعرية الجسد كله – وكل ذلك استهدف أمرًا واحدًا: التراجع الأخلاقي للأيديولوجية الاشتراكية وفقدان قيم العدالة الاجتماعية والمساواة. لقد أتاحت حساسية هوخمان للقيم المبدئية للثورة، وحقوق الإنسان، والنضالات الطبقية وإسماع صوت المهمشين، أتاحت له جسر الفجوات بين المجتمع الكيبوتسي الذي اضطر إلى إعادة تعريف ذاته من جديد وأولئك الذين ما زالوا ينتظرون التعريف الجديد. لكن هوخمان، عمل دائمًا، ومن خلال تلك النظرة الإنسانية الواسعة، على إبراز الأهم، الذي لا يمكن المساومة عليه: الحروب الغير الضرورية، والموتى والضحايا.


















כתבו עלינו:
הזמן הירוקעמ' 12