יוסף הוכמן – צלם/חברה/צלם

טלי תמיר

בידיו של יוסף הוכמן המצלמה היא כלי נשק ושומר- סף והצילום, כהגדרתה של אריאלה אזולאי, הוא
מכשיר אזרחי לזיהוי אתרים של פגיעות ואלימות. חמוש בעדשת המצלמה צבר הוכמן עדויות ואסף
נתונים על עולם עתיר עוולות ועיוותים, קיפוח ומלחמות. הוכמן, יליד ארגנטינה, הביא עמו משם את
הדריכות הפנימית לאי-צדק, את החשדנות הטבעית כלפי שלטון ומנגנון, את הזהירות האוטומטית מכוח
פוליטי ואת הציווי לשמור, להיות ערני ולא להרפות. הוכמן הוא אחד מאלה שאוחזים במצלמה כדי למנוע
מהעוולות לחמוק מהעין, כדי לא לאפשר לאי הצדק להיעלם או להתפוגג חזרה אל תוך השכחה. מנקודת
מבט של המציאות היומיומית בארץ ובעולם, המצלמה היא כלי נשק פוליטי, המאיר פינות חשוכות,
משהה אירועים, מעלה פרשנות ומצמיח תודעה.

חלק גדול מפעילותו הצילומית של הוכמן נעשתה כשהיה חבר קיבוץ )הראל, געש( וכמה מתערוכותיו
המשמעותיות נערכו במסגרת קבוצת "המשותף קיבוץ" שפעלה בשנים 1977 – 1990 . אך שדה הראייה של
המצלמה שלו חרג מהחצר הקיבוצית והתבונן בחברה כולה. הוכמן, כמו יעקב שופר, חברו לקבוצה, היה
מן הראשונים שצילמו את עיירות הפיתוח ואת שכונות העוני והצביעו על הפערים בחברה הישראלית.
בניגוד לדימוי המסתגר של התנועה הקיבוצית הוכמן ושופר, במסגרת פעילותם בקבוצת "המשותף
קיבוץ", הרחיבו את המבט וכללו בו אזורים שלא זכו לתשומת לב והודרו אל מחוץ לגדר, מקומות
שהמצלמה לא החמיאה להם, אלא חשפה את המכאוב ואת הפצע.

חברי "המשותף קיבוץ" הציעו מודל חדש לפעילותו של האמן בחברה הקיבוצית: לא עוד "אמן-קיבוץ"
שמשרת את הקולקטיב, מייצר קישוטים לחג ומעטר את חדר האוכל, אלא אמן שמתבונן בחברה שבה
הוא חי ומשקף אותה בעין ביקורתית. לכאורה יש כאן היפוך לא קל: במקום דמות חיובית ותומכת,
המזדהה באופן מלא עם הישות הקיבוצית, צמחה פונקציה חדשה, שאיש לא חזה את בואה, של המתבונן
הביקורתי, המגיב והקורא בשער. בדומה לרעיון ששרטט תיאודור אדורנו, ממעצבי החשיבה הפילוסופית-
חברתית של אסכולת פרנקפורט בשנות השלושים של המאה שעברה, ייעודה של האמנות בחברה אינו
לאשר את הקיים ולהללו אלא לקרוא עליו תגר ולבחון אותו כל פעם מחדש.

הרקע ההיסטורי שהביא להתגבשותה של קבוצת "המשותף קיבוץ" כלל מהפך פוליטי ) 1977 (, עליית
מפלגת הליכוד לשלטון ותחושה שיסודות יציבים ומוכרים התערערו. אך אותו מבט שעקב אחרי השינויים
החיצוניים הגיב גם לשינויים פנימיים ותעד סדקים עמוקים בתוך האידיאולוגיה הסוציאליסטית. חברי
"המשותף קיבוץ" עסקו ב'מיתוסים מתמוססים' )חיים מאור(, בהתאבנות וקיפאון )יובל דניאלי( ובהקראה
מרתונית של כתבי מרכס תוך כדי הורדת הבגדים )יעקב חפץ(, עד לחשיפת הגוף העירום – הכל כוון
לעניין אחד: הידלדלותה המוסרית של האידיאולוגיה הסוציאליסטית ואובדן ערכים של צדק חברתי
ושוויון. רגישותו של הוכמן לערכים עקרוניים של מהפכה, לזכויות אדם, למאבקים מעמדיים ולהשמעת
קולם של השתוקים והמודרים אפשר לו גם לגשר על הפערים בין החברה הקיבוצית שנאלצה להגדיר את
עצמה מחדש ובין אלה שעדיין המתינו להגדרה מחדש. אך תמיד, בתוך המבט האנושי הרחב הדגיש הוכמן
את העיקר, שאי אפשר להתפשר עליו: את המלחמות המיותרות, את המתים ואת הקורבנות.