פרויקט מיוחד: בין ישן לחדש - בין מילים לאמנות: אירוע ותערוכת אמנות ציבורית

אירוע ותערוכת אמנות ציבורית רב תחומית ורב חולייתית (מלשון חוליות), המוצגת ופועלת בו זמנית בחלל הספרייה הישנה על שלוש קומותיו, גלריית השלום וביניהם במרחב הציבורי הפתוח בקמפוס גבעת חביבה. מציגה אמנות מקורית העוסקת בקשר בין מילים, טקסט ושפה (עברית, ערבית, אנגלית) לוויזואליות, התייחסות מרחבית לארכיטקטורת פנים וחוץ ועורכת שימוש בחומרי ארכיון יד יערי שהינו ארכיון ידוע, מקיף ורציני בתחומי: ההתיישבות העובדת, מפא"י, מרץ, עיתונות ערבית מודפסת, חברה משותפת, מחקרים בתחומים אלו ועוד.

העבודות בפרויקט נוצרו בטכנולוגיות וטכניקות אמנותיות שונות מתוך התחומים הבאים: 
ציור, פיסול ומיצב, צילום, וידאו ארט, ארכיטקטורה, עבודות סאונד ומיצגים.

הן מתקיימות באופן המתייחס למרחב הציבורי; בודקות באופן הבוחן מחדש לא פעם בתעוזה מהו המרחב החדש של אמנות בין פנים לחוץ, בין ציבורי ופרטי ובין מילים לוויזואליות בהקשר שבין ישן וחדש.




משתתפים:
אביטל גבע, אלכסנדרה זסלב, ג'אנת אמארה, הדס גרטמן, יאיר גרבוז, לילך צפרוני, מאיה בן נתן, משה רואס, נועה רוזן, נטע ווינר, סוהא פרוג'ה, עדי שילדן, ענתי טורק, קרן פארגו, רונית בר אילן, שאול קנז, שרון גולדברג.

מעטים המקומות המשרים על המבקר יראת כבוד מיד עם כניסתו.
הספרייה הזו, הבניין הזה שייך למשפחה מובחרת זו.
למבקר מן החוץ בפעם הראשונה, דומה כי התרחש פה התהליך המרתק של סינתזה מוחלטת בין הדיו לבטון. המלים נספגו בו. הן מדברות מתוכו. פה הן מריחות, ניתן למשש אותן.
הן סיבה ומסובב לגרם המדרגות הלולייני שמסחרר כל אחת ואחד.

ובכל זאת, ראוי המהלך האמנותי הנגלה לעין, ממש כמו ארונות הכרטיסיות היפהפיים, להסבר:
מה קורה פה בין הקירות מלאי האבק וקורי העכביש. מה קורה פה בין האמנות לבין המלים, בין האמנים החדשים ומלאי היצירה והעיזוז לשנות ולחדש לבין הבניין הישן?
בין ישן לחדש – כי גבעת חביבה עדיין ספוגה בזיכרונות ומועטה בתושבי קבע. הם חולפים, באים, צוחקים, מכירים, מתאהבים – ועוזבים. משאירים שובל דק של זיכרונות אחריהם שמלווה אותם שנים רבות קדימה.
בין ישן לחדש – כי היו פה בדואים, ואז אוסטרלים, ואנגלים, ומגרש מסדרים שעלו עליו שכבות של עפר חום, ובתים ששופצו וכוסו בטיח ובשפריץ כואב למגע, ועכשיו יש פה יהודים, וערבים, ותכף יהיו פה בין לאומיים.

בין מילים לאמנות – כי את הקול של חביבה רייק כבר קשה לשמוע, כי הבניין של הספרייה הישנה כבר נטול ספרים ומלא חרא של יונים, כי במרכז מורשת יש סיפור של אומץ נשי שמחכה להיות מסופר.
בין מילים לאמנות – כי הבניין הישן של מיסטצ'קין, והארכיון של יד יערי מעלים דמעות, לא משנה מי את ומאיפה באת.
בין מילים לאמנות– כי גבעת חביבה היא מקום של הכשרה שנהגתה דרך מלים שנאמרו בין אנשים שבאמת הקשיבו זה לזו. מקום בו הוכשרו בלהט ובאמונה אלפי בנות ובנים להיות הקיבוצניקים הבאים, השמו"צניקיות הבאות. זהו מקום שחגג ועדיין חוגג את התהליך, את תקופת הביניים הנפלאה של להיות "עוד מעט".
בין מילים לאמנות – כי התהליך שהחל פה לא תם ונשלם. אמיתי הוא. חי וקיים. עדיין הקול הרווח בגבעה הוא של בני נוער, צוחקים מקללים, מלאי הורמונים. הם בדרך, לא מוגמרים, לא סגורים על עצמם. מדגישים את מיקומם בלי להיות מודעים להשלכות, יוצרים יופי והורסים אותו בו זמנית. 
קריאה ראשונה בספריה היא חופש.

הקריאות הבאות הן אמנות.

על האמנים המשתתפים ויצירותיהם:

אביטל גבע


אלכסנדרה זסלב

רקדנית בלהקת קמע וחוקרת הריקוד והתנועה כתחום של תקשורת לא מילולית כמו גם את תחום פתרון הקוטנפליקאטים והחיים המשותפים בין החברה היהודית והערבית.
אלכסנדרה פתחה בעבודתה 'שפות אחיות' מרחב לתנועה בדרך שבין הספרייה הישנה לגלריה לשלום בו בודקים ובוחנים היא והקהל הפוגש בה פרשנות תנועתית לביטויים בשתי השפות, מתוך הבנת יסוד כי אופן הפרשנות בכל שפה אינו תמיד זהה.

ג'נאת אמארה



אמנית וידאו ומורה לאמנות. בוגרת החוג לאמנות במכללת אורנים. פעילה חברתית, מציגה בתערוכות בישראל ובעולם. בפרויקט מציגה מניפסט עדין אך עשוי ללא חת, הנקרא מתוך מגבת מטבח על ידי אישה שמסרבת להיות נשלטת, עומדת מול המציאות היום יומית, מול תרבות ומסורת קשוחה ומביטה להם בעיניים באומץ.

הדס גרטמן ולילך צפרוני


הדס גרטמן ולילך צפרוני הן תושבות חדרה הפועלות בעשר שנים האחרונות בקהילה שלהן על מנת לקדם אמנות ציבורית איכותית בעיר ובאזור. הן מציגות בעשרות אירועים ומביאות איכות אמנותית ואמירה כנה ישירה ואמיצה אל השיח התרבותי.
פרויקט הן מציגות את  'שמים במרתף', בו הן מתחקות אחר פועלן וחייהן של נשים שעשו מעשים יוצאי דופן בזמן השואה. באמצעות סיפורים, בדים, הצגה ואירוח, באמצעות שזירת עבר ועתיד, יוצרות האמניות וחבריהן להצגה מיצג חסר תקדים שבו היסטוריה והווה נארגים יחדיו.

יאיר גרבוז



נולד ב-29 בספטמבר 1945ציירסופר ופובליציסט ישראלי). יצירתו, החל משנות ה-70, שילבה השפעות של אמנות הפופ האמריקאית עם סממנים מקומיים. ציוריו, המזוהים עם סגנון  "דלות החומר" בנויים כקולאז'ים, המשלבים סממנים ארס פואטיים וביקורת חברתית. על יצירתו זכה בשנת 2004 בפרס א.מ.ת. כיהן במשך שנים רבות כדיקאן בית הספר לאמנות 'המדרשה' ותפקידים רבים נוספים בעולם האמנות הישראלי.
בפרויקט מציג גרבוז תערוכה מציוריו החדשים, שנעשו בין השנים 2017-2018 המייצגים נאמנה את סגנונו הקולח, השוטף, רווי הטקסט וההומור, יוצרים ביטויים חדשים בשפה העברית או שמים דגש חדש על השפה בשיבושם כמו גם מאפשרים מבט בן כמעט 5 עשורים על יצירתו החזותית המשתמשת בשפה, עוסקת בה ומשתמשת בה כחומר ביד היוצר.

מאיה בן-נתן
















אמנית רב-תחומית. בוגרת טרייה של החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה(בראשות אסי משולם).
עובדת במספר מדיומים ומעצבת חללים תוך כדי שימוש בחומרים שונים. 
בפרויקט מציבה עבודה לזכר האמן אורי קצנשטיין ז"ל, שהלך לעולמו בטרם עת והיה מורה בחוג לאמנות.

מאיה כותבת:
נשבה הרוח
והקימה עימה
את זעקת האותיות האבודות
ותדוג הרוח אותן
מצלילה לנסיקה
בין דפי הזמן המתכלים
מעלה באוב היא
קצוות מילים מתפוררות
עיצורים שפג תוקפן
מן המעמקים רוחשות הן בהתכלותן
חוטי זיכרון חיוור נמתח ומגשר
בינינו לביניהם
בין הכאן והעכשיו 
לאז
אל הנצח.

משה רואס


אמן הדפס, בוגר המחלקה לעיצוב טקסטיל שנקר עם התמחות בדפוס רשת על טקסטיל.
עוסק בפיתוח תכנים וחקר של הדפסת רשת על מגוון חומרים, זוכה פרס העיצוב מטעם משרד התרבות 2014.סטודנט בתכנית לימודי ההמשך לאמנות במדרשה - בית ברל (MFA).
בפרויקט יצר סדנת עבודה פתוחה להשתתפות הקהל ברוח תפיסות ורעיונות השכפול של העבר עם האפשרות להכניס בהם את הצבעוניות שמאפיינת את עולם הדפוס כיום.

נטע ווינר

מוזיקאי, משורר ושחקן, סולן ואקורדיוניסט להקת סיסטם עאלי, חבר בקבוצת "תיאטרון ת.מ.ר" ויוצר ספוקן וורד.

יוצר ב-4 שפות שונות. נטע הוזמן אל הפרויקט ליצירת סדנה בהשתתפות הקהל בשם - 'שפת הראפ, בה הקהל כותב בעצמו בכל בשפות שונות ומציג על פי כלי שפת הראפ את אשר ליבו. השפות המשתתפות: עברית, ערבית, אנגלית, רוסית.





\
סוהא פרוג'ה


אמנית רב-תחומית, אוצרת תערוכות ומורה לאמנות. בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל. חיה ועובדת בישראל, אם לחמישה ילדים. בעבודותיה, גם כאן בפרויקט מצליחה סוהא להצביע על האופן בו התרבות המקומית וקהילתית משפיעה על חייה. סוהא תולה הינומה של כלה ועליה כותבת מלים בטוש בצבע זהב, ומסמנת כיצד הכלה נהפכת בבת אחת מאישה לאובייקט שאסור לגעת בו  ואסור להתקרב אליו.

עדי שילדן


עדי שילדן – כוריאוגרפית, פרפורמרית ורקדנית, מורה למחול, מטפלת בשיטת אילן לב, כותבת על טיולים בארץ ובעולם וצלמת חובבת בדרכים. כעת נמצאת בתכנית הכשרת מורים בטכניקת קליין (Klein Technique).
בפרויקט מציגה עדי עבודת סולו המתקיימת במעברים בין החלל האינטימי של חדר ההלבשה לבין המרחב הפומבי של הבמה. הכל נותר חשוף וגלוי בפני הצופה, מה שנאמר ומה שנאמר ללא מילים. מילת הצופן כאן היא מגדר. היוצרת מתכתבת עם תאוריית הפרפורמטיביות המגדרית של ג'ודית באטלר, האומרת כי הזהות המגדרית שלנו נבנית מתוך ההקשר החברתי וכי מגדר הוא מופע, מעין מסכה שאנו עוטים על עצמנו
מאת ובביצוע: עדי שילדן ליווי אמנותי: סהר עזימי דרמטורגיה: לירון דינוביץ תלבושות: הילה שפירא מסכה: שרונה אפרת מוזיקה: עופר טיסר עיצוב תאורה: דני פישוף, רותם אלרואי



ענתי טורק

פרפורמרית יוצרת, הילרית שמאנית, מרפאה בצלילים ובתדרים.
מחברת בין עולמות הרוח, היצירה, הבמה והריפוי.
משתמשת בשירה ובקול כערוץ לריפוי והדהוד הצליל
והצבע הייחודי של הנשמה.
מופיעה בפרויקט עם מייצג שירה משותפת עם הקהל, תוך שיח והתחברות לרוחה של חביבה רייק, שעל שמה נקראת גבעת חביבה.










קרן פרגו רדומסקי

נולדה (1975), חיה ועובדת בישראל.
ציירת, בוגרת המכון הטכנולוגי בחולון.
משלבת בין טקסט וציור באופן קבוע בעבודותיה. מציירת על דפי ספרים ישנים ויוצרת קולאז'ים יפהפיים המביאים את טבע האדם ואת המלה הכתובה לכדי שיולב מעניין ומחדש.

בתערוכה מציגה שלוש עבודות גדולות מימדים על בד ציור.

רונית בר אילן

מפצחת קונספטים, כותבת, יועצת, מדריכה ויוצרת תוכן
ממקדת ומלווה ויוצרת פרויקטים יצירתיים 
עבודתה בפרויקט נקראה: 'הרחבה' - ספרים ישנים "הופשטו" מכריכות הנייר שלהן ותחתן נחשפו כריכות הבד הישנות. צבעוניות נוסטלגית, הדפסים וסמלים, "יצאו לאור" מחדש כשכיות חמדה נשכחות. הספרים הוצבו על טריזים ממתכת שהיו נעוצים בקיר הספרייה הישנה בגבעת חביבה ויצרו משולשים דמויי גגות, המהדהדים עם הרחבות הבניה החדשות בקיבוצים. ביחד נוצרה מעין שכונה, שהרקע ההיסטורי שלה (או אם תרצו הקרקע), זמין למי שבוחר לעבור את מראית העין האסתטית ולהתעמק בכתוב.

שאול קנז

שאול קנז נולד בשנת 1939  בקיבוץ גן שמואל. למד אמנות במכון אבני. בין מוריו היה הצייר משה פרופס  .
במהלך שנות השבעים של המאה ה-20 עסק בעיצוב גרפי, לצד עיסוק באיור ובקריקטורה, עבור מגזין עיתון "הארץ" ו-"דבר השבוע", "חותם" וה"הדף הירוק". עבודותיו מאופיינות בשימוש בקו רישום אמורפי ובשימוש חוזר באלמנטים גרפיים.

מציג סדרה של שש עבודות שנעשו לפני ואחרי רצח רה"מ יצחק רבין, ובו הוא מתייחס לסוגיות דת ומדינה, לאום, ביטחון ואזרחות. 






שרון גלזברג

אמנית מיצג רב-תחומית בין לאומית. הציגה בעשרות תערוכות בישראל ובעולם.
מציגה בפרויקט את המיצג / מיצב 'קץ חלום', בו היא מזמינה אנשים לעבור במסגרת הטיול שלהם במסלול בין ולנוח. לישון. לחלום בהקיץ. להקשיב לשיר ערש ממקום אחר, מתרבויות רחוקות או קרובות.
המיצג מורכב מעשרים מיטות ומזרונים וביניהם מסתובבים מתנדבים המתאימים שיר ערש לקהל הנאות להישכב ולנוח.

____________________________________________________________

'بين الفن والكلمات، بين القديم والجديد'
معرض جماعي في بناية المكتبة القديمة

المشاركون:
مايا بن نتان، نوعه روزن، سهى فروجة، كيرن فارغو، أمير يتسحاييك، شاؤول كنز.

نادرة تلك الأماكن التي تمنح الزائر ذلك الشعور بالكرامة فور دخوله إليها.
هذه المكتبة، وهذه البناية تعود لهذه العائلة المُختارة.
يبدو للزائر القادم من الخارج لأول مرة، أن سيرورة مثيرة تحدث هنا من توليفة مطلقة بين الحبر والإسمنت. فالكمات تمتص داخله. وهي تتكلم من داخله. هنا لها رائحة، وهنا يمكن لمسها.
وهي السبب والمسبب للدرج اللولبي الذي يبهر كل واحدة وواحد.

مع ذلك، فإن السيرورة الفنية المتجلية أمام العين، تماما مثل صناديق البطاقات الجميلة، تستحق الشرح:
ما الذي يحدث هنا بين الحيطان المليئة بالغبار وخيوط العنكبوت. ما الذي يحدث بين الفن والكلمات، بين الفنّانين الجدد المفعمين بالإبداع والقوة على التغيير والتجديد وبين البناية القديمة؟

بين القديم والجديد – فجبعات حبيبة ما زالت مليئة بالذكريات مع قلة قليلة من السكان الدائمين. فهم يتغيرون باستمرار، يأتون، ويضحكون، ويتعرفون، ويعشقون، ثم يغادرون. ويتركوا خلفهم خيطا رفيعا من الذكريات يرافقهم لسنوات عدة في المستقبل.
بين القديم والجديد – فقد كان هنا البدو، ثم أستراليون، وإنجليز، وساحة تدريب علته طبقات من التراب البني، وبيوت تم ترميمها وطليها بالقصارة ورشات ملمسها مؤلم، والأن يوجد هنا يهود، وعرب، وقريبا سيكون هنا من قوميات مختلفة.

بين الفن والكلمات – لأنه لم يعد بالإمكان سماع صوت حبيبة رييك، ولأن بناية المكتبة القديمة أصبحت خالية من الكتب ومليئة بروث الحمام، ولأنه في مركز التراث ثمة قصة من الشجاعة النسائية التي تنظر أن تُحكى.
بين الفن والكلمات – لأن بناية ميستشكين القديمة، وأرشيف يد يعاري، تستدعي الدموع، وليس مهما من أنت ومن أين أتيت.
بين الفن والكلمات – لأن جبعات حبيبة هي مكان للتدريب والتأهيل تشكلت من خلال كلمات تداولت بين أشخاص كانوا يصغون جقا لبعضهم البعض. في هذا المكان تم تأهيل آلاف البنات والأولاد ليصبحوا أعضاء مستقبليين في الكيبوتسات، شبيبة هشومير هتسعير القادمين. هذا المكان الذي احتفل وما زال يحتفل بالسيرورة، وبالمرحلة الانتقالية الرائعة كي يكون "بعد قليل".
بين الفن والكلمات لأن السيرورة التي بدأت هنا لم تكتمل بعد. فهي حقيقية، حية وقائمة. وما زالت الأصوات الشائعة هنا في جبعات حبيبة أصوات الشبيبة، يضحكون ويشتمون، مع فائض الهرمونات. فهم في طريقهم، لم يشحذوا بعد، لم يتفقوا مع ذواتهم بعد. يؤكدون على مكانهم دون إدراك الاسقاطات، ينتجون الجمال ويهدمونه بالوقت نفسه.
القراءة الأولية في المكتبة هي الحرية.
القراءات القادمة هي الفن.
في ليالي نهاية أيلول، هو "تحت المصباح".

____________________________________________________________

 BETWEEN OLD AND NEW ,BETWEEN WORDS AND ART
Group Exhibition in the Old Library Building

Artists: Maya Ben Natan, Noa Rosen, Soha Faruja, Keren Fargo, Amir Yitzhayik, Shaul Knaz
There are but a few places that induce in the visitor a feeling of reverence immediately upon entering. This library, in this building, belongs to that select family.
To the visitor arriving for the first time, it seems that a fascinating process of perfect synthesis between ink and concrete has occurred here. The words are absorbed in it. They speak from within it. They can be smelled here; they can be felt. They are the cause and effect of the bannister of the spiral staircase that makes everyone lightheaded.
Nevertheless, the artistic process revealed to the visitor – like the lovely card catalog cabinets – is deserving of an explanation: What is happening here, between these dusty, cobwebby walls? What is happening here, between art and words, between the new artists full of creativity and daring to change and renew – and this old building?

Between Old and New – for Givat Haviva is still imbued with many memories and few permanent residents. They pass through: come, laugh, meet, fall in love – and leave. They leave behind a thin trail of memories that also follows and accompanies them for many years to come.

Between Old and New – for there have been Bedouins here, and then Australians, and British, and a field for formations and roll calls upon which layers of brown dust have since accumulated, and buildings that have been renovated and covered in plaster and a coating displeasing to the touch, and now there are Jews and Arabs, and soon there will be international students.

Between Art and Words – for the voice of Haviva Reich is already faint, for the building of the old library is already devoid of books and full of pigeon droppings, for in the Moreshet center for Holocaust research there is a story of female bravery that awaits telling.

Between Art and Words – for the old building of the architect Shmuel Mestechkin and the Yad Ya'ari archives arouse tears, regardless of who you are and where you've come from.

Between Art and Words – for Givat Haviva is a place for preparation and training expressed through words spoken by and among people who really listened to each other. A place in which thousands of young people have been infused with enthusiasm and belief and prepared to become the next kibbutzniks, the next Hashomer Hatzair movement members. This is the place that has celebrated and continues to celebrate the process, the wondrous transitional stage of being "almost".

Between Art and Words – for the process that has begun here is not yet over and done with. It is real, alive and kicking. The most common voice on Givat Haviva is still that of the young people, laughing, cussing, full of hormones. They are on their way – not yet complete, not yet certain of who they are. They emphasize their place without being aware of the implications; they create beauty and destroy it simultaneously.
The first reading in a library is freedom.
The next readings are art.
In the evenings at the end of September it is Under the Lamppost.