שורשים
האמן פואד אגבריה נחשף במהלך חייו לשפע של חוויות - אירועים משמחים, סיפורים מאתגרים, וכוויות קשות שהותירו בו צלקות. טקסטורות של זיכרון ויזואלי וחושי, ריחות של רגעים שעברו והתמוססו.
כילד, האמן נשם מכל הריחות ואף לא וויתר עליהם. פחד, דאגה וכל החוויות היו קשורות לאדמה, לטקסטורות ולמרקם שלה ,
מרקם של נוף אישי וקולקטיבי. נוף של ילדות, מושחז וחרוט עמוק בתודעה:
"ככל שהתבגרתי, הפך הנוף שסבב אותי –
אותו מרחב ילדות פראי, ירוק וטעון – גם לשדה של תחושות קונפליקטואליות: תסכול,
אכזבה, ולעיתים גם ניתוק. אם בילדות היה זה עולם נטול תיווך, מלא קסם, מיסטיקה
ומגע ישיר באדמה, הרי שבבגרות הלכו וצמחו בו גם קוצים של חוסר שייכות, ניכור ושבר."
כך מתאר האמן את הציר הרגשי שמלווה את שפתו
החזותית – בין הטבע הפיזי והנוף המטאפיזי, בין "היקום לבית", בין דמות
האם לדמות האב, בין קרבה והתרחקות. כל אלה – חוויות ילדות, פרידות, התנגדויות,
ניסיונות של תיקון – נטמעים בגופו של האמן ונטווים אל תוך כל ציור, מיצב או שטיח
ברזל.
מוטיב השורש, על שלוחותיו הפיזיות והרעיוניות,
אינו רק מרכיב צורני – הוא עוגן קיומי. הוא מבטא את הרצון להיאחז, לדובב את האדמה,
להעמיק בשורשים הנפשיים והתרבותיים. דרכו מתאפשרת תנועה בין אישי לקולקטיבי, בין
ייאוש לתקווה, בין דמעה לחיוך.
התערוכה מורכבת מציורים גדולים של משוכות צבר עם שורשים בולטים המשתלטים על אחד הקירות של הגלריה, בנוסף לשתי סדרות של ציורים, האחת מורכבת מציורים קטנים והשנייה מבינוניים בגדלם. באמצע החלל ממוקם מיצב של לוחות ענק של ברזל חתוך עם אלמנטים של רקמה פלסטינית ובצורה של עיגול של לוחות צבר עומדים באמצע החלל. מכל לוח של צבר יוצא צינור המחובר לשורשים ומזין אותם בנוזל.
הציורים נבנים בשכבות צבע, עם טקסטורות המחבקות את צבעי האדמה – חומים, ירוקים, חלודים וכחולים עמוקים. המשיכות החזקות והאזורים המטושטשים מבטאים את הזיכרון המתפורר, את התחושה שהכל משתנה ומתנדף אך יחד עם זאת משאיר חותם בתוך התודעה. מוטיב השורשים מופיע בכל העבודות של פואד, בציור ובמיצבים, כסמל לקשר שלו עם עצמו, עם האדמה ועם החברה שבה הוא חי ויוצר. מיצב הצבר העגול יחד עם השורשים הבולטים, החושניים והאגרסיביים מסמל את הזכריות ואת הנקביות - כמו נמתחים בין שני עולמות, בין ילדות לאדם הבוגר, בין זיכרון לתרבות ובין חומר וטקסטורה לצורה.
אוצר התערוכה: פריד אבו שקרה