שמורת טבע– זיוה ילין וסופי ברזון מקאי

תערוכה זוגית חדשה של צילום, ציור ופיסול- מיצב של שתי אמניות מקיבוץ אחד, בדרום הארץ. זיוה ילין נולדה, גדלה וחיה כחברת קיבוץ בארי. סופי ברזון מקאי הגיעה לקיבוץ כילדה מהמטרופולין הגדול: לונדון וחיה מאז את שני העולמות השונים כל כך, בתוכה. כל חייהן שזורים בטבע הקיבוצי שבפנים ובטבע שבחוץ מעבר לגדר, בנגב המערבי הנושק לעזה, שלעיתים הוא שדה ירוק עם אופק אין סופי וריח קציר ולעיתים הוא שרוף, שחור ועצוב.

פעם עיניים חיצוניות קראו לקיבוץ "שמורת טבע", מושג שאומץ בגאווה על ידי חבריו, כמקום ששומר על ערכיו, המאזן חיי רוח וחומר, המחבר טבע ותרבות יחדיו, וככזה המשמש דוגמא ומודל לחיקוי.

היום מקומות כמו הקיבוץ שלהן מסתכנים בהפיכתם לשמורות טבע כדבר השייך לעבר. בארי הוא אחד הקיבוצים היחידים שנשארו שיתופיים, בהם החברים עובדים ומפרנסים יחד את הקופה המשותפת ומקבלים תנאי מחיה שווים. הסיבה המכרעת לכך היא הצלחתו הכלכלית של הקיבוץ המאפשרת לו לספק את צרכי המחיה, החינוך, הביטחון והתרבות של כל חבריו. הרעיון השיתופי המהפכני בעולם המבוסס על שאיפה לצדק חברתי, שילוב מאוזן בין חיי חומר לחיי רוח וערבות הדדית בין בני הקהילה הופך לאבסורד בו רק קיבוצים עשירים יכולים לקיים אותו.

אך זו לא עוד שיחה פנים-קיבוצית, העולם הקפיטליסטי, הפרטת מוסדות המדינה, יוקר המחיה, יוקר הנדל"ן ומשבר האקלים מכריחים את כולנו בארץ לחפש תשובות חדשות.

כל אחת מהן מציגה בדרכה שאלות על טבע ותירבות, על שיטת החיים השיתופית- קפיטליסטית המוזרה בה הן חיות.

הן שואלות דרך הטבע הקיבוצי, האם כל זה עוד חי? מונשם? מלאכותי? מה עדיין בועט ומה הוא שייך לעבר ומת?

האם הן חיות את החלום או שהוא כלואות בכלוב של "זהב" רגע לפני הפיכת הקיבוץ לשמורת טבע הדומה לגן החיות אליו באים לראות את מה שאינו קיים עוד באופן טבעי אלא משמש כמוצג של פעם?

כשבאיקאה מוכרים צמחיות פלסטיק, דשאי חברים מתכסים בדשא סינטטי ומסביב בתי חולים שלמים מכוסים צמחיה מלאכותית, הטבע הקיבוצי, 100 שנים אחרי שנולד, נשאל מה מכל הסיפור נותר טבעי?

לטקסט אוצרות

קטלוג התערוכה

----------------------------

סיור הווירטואלי כאן