אור פרא (טקסט אוצרות)

מפגש מרתק של אמניות ואמנים צעירים, יהודים וערבים, שנבחרו לתוכנית הרזידנסי בגבעת חביבה לתקופה בת חמישה חודשים, מתוכם שלושה חודשים בהם חלקו סטודיו ומגורים משותפים, במסגרת מלאה של תכנים, מפגשים והתנסויות.

דרך עבודות אישיות העוסקות גם בזהות קולקטיבית, האמנים מספרים סיפור על חוויה אינטימית בתוך מרחב משותף, פיזי ורגשי; מרחב בו האור אינו רק מקור של ראייה וחשיפה, אלא גם מקור של כוח פנימי והצעת פרשנות חדשה. בתקופה של שבר והרס, התערוכה מציעה מקום של גילוי וחקירה. מתוך הפרא נוצרת שפה חדשה ומול השונה מתגלה חוט מקשר, אינטואיטיבי ואנושי. אור פרא, אותו אור קדמוני, האור האלוהי שלפני בריאת השמש, כוח הבריאה והיצירה, הוא אור החושף גם את היופי, אך גם את האכזריות האנושית. היצירות בתערוכה מבטאות את המתח בין שליטה לשחרור, בין חוקים ידועים לכוחות בלתי ניתנים לריסון.

השם ״אור פרא״ לקוח מהכותר של ספר שיריה האחרון של יונה וולך, אשר ראה אור בהוצאת "איכות" בשנת 1983. נושאי האסופה הם מבט על העצמי, על חוויות נפש וגוף, מוות, אהבה, שפיות, שיגעון ויצירה. שירתה של וולך צבעונית ותיאטרלית, כמו במאית היא בונה דמויות ומצבים, דמויות חזקות מול חלשות, נשלטות ושולטות; כאילו שירתה אינה יכולה להסתפק במילים המודפסות ודורשת חיים ויזואליים.
כמו התיאטרון של וולך, התערוכה יוצרת במה להצגת עולמם הפנימי הלא כבוש של האמנים והאמניות, בתקופה בה המציאות נתפסת כתיאטרון של אבסורד.

רוני מוציא אותנו לחופשת דיג, דימויי גברים חשופי חזה תופסים דגים, אוחזים ומצטלמים. הדימוי מתפשט על הנייר הלבן, נוטף אל גבולותיו, מתהווה ונגלה, כמו תמונת פולארויד שנעצרה באמצע פיתוחה. האור אצל רותם בוקע מתוך החשיפה, מאיר את רגע המפגש בין שני מנגנוני כוח, ומייצר לו משמעות חדשה. פסל האנדרטה מהבטון, ממנה החסיר את צורתו של צופר האזעקות, מבקש מאיתנו להקשיב, שואב אליו, כהיפוך לתפקידו הידוע כמשדר.

עאישה מוציאה את הפרא לאור, מגלה ומסתירה בפנינו עולם פנימי מרתק של צבע, צורה וחומר. מציירת על רהיטים שנשברו, מונחים על צידם, כיצורים שנתלשו ממקומם הטבעי. הצבעים בציורים של למא הם אינדקס אל נבכי זיכרונותיה, עליהם היא מציירת את האחיינית שלה. על הרצפה מונחים פסלים צבעוניים מנייר, חופשיים מצורה ומהות. שירה עוסקת במתח בין הגלוי למוסתר כשהיא מציגה פסל (טורסו) של בטן חשופה, מקור העולם, ממנה בוקעת מוסיקה מעומעמת של תיפוף דרבוקה. לעומתה, מוצג צילום גדול של שמיכת פוך לבנה שעוטפת ומסתירה את מי ששוכב בתוכה, מוארת בתוך הלילה האפל.

ניקוד הקיר של סאמר, כמו כוכבים מנצנצים מתוך שטיח הקיר, מקרינים את אורם על ערמת בלטות שנותקו ממקומן, מונחות אחת על השנייה כטוטם. אסאלה מציגה דיאלוג תודעתי, שיחה משולשת על שכחה, הדחקה והשלמה. דימוי טקסט לבן על רקע שחור המוצג בשלושה מסכים, מנכיח את הנשכח בתוך החומר האפל מסביב. דריה מציבה שני חלונות, אחד בתוך החלל, והשני מחוץ לגלריה, בתוך גן הפסלים. החלון מייצר לצופה נקודת מפגש, בו האור והזמן עוברים, נקודת מפגש בין פנים לחוץ, בין פתוח למוגף, בין דימוי לטקסט.

ברישומים של רגד, הדימוי נראה כמו צילום שנצרב, מבצבץ מתוך הלבן בשבריריות ועדינות, בלי גבולות ברורים. קווי העיפרון הרועדים, כאילו הייתה זו ציפור שבנתה את הרישום בעזרת זרדים קטנים. גם הפסלים שלה הלבינו ואיבדו את צבעם, כמו נצרבו גם הם מאור השמש החזק. על גבי לוח עץ ירוק של כיתה, אודיה מציירת עולם קסום ואפל. פורטרט נשי בגודל טבעי מצויר על שולחן עץ מתקפל, עשרות משרוקיות מים בצורת ציפורים זועפות, כמו קללה שהוטלה, מפוזרות בחלל.

התערוכה בוחנת מבטים אמנותיים כמצב קיומי הכרחי בזמנים של משבר חברתי ופוליטי.
כמו מגדלור המנחה את המלחים האבודים אל חוף מבטחים,
כך האור מנחה את האינטלקט האנושי אל האמת.

הראל לוז, אוצר התערוכה

————————————————————————————————————————

 תומר הימן.