ביום שישי האחרון התקיים כנס האמנות השני של גבעת חביבה תחת הכותרת: "שדה האמנות במציאות קיצון". האולם היה מלא בקהל רב, מגוון ונרגש – אמניות ואמנים, מנהלות ומנהלי מוסדות תרבות, אוצרים ואוצרות, מורים לאמנות, יוזמות חברתיות וקהל שוחרי אמנות.

בכנס השתתפו מנכ"לית גבעת חביבה מיכל סלע, מנהלת המרכז המשותף לאמנות גבעת חביבה, ענת לידרור, נשיאת מכללת בית ברל ושרת החינוך לשעבר פרופ’ יולי תמיר, מנהל גימנסיה הרצליה ד״ר זאב דגני, האמן והמרצה פרופ' אסד עזי, הסופרת והחוקרת הישראלית פרופ' נורית גרץ, האדריכלית והאמנית סופי אבו שקרה והאמנית הבינלאומית ראידה אדון שהגיעה במיוחד לכנס מפריס. האירוע כלל פאנל בהנחיית ד"ר גליה בר-אור, לצד שיחה אישית בין האמנית אדון לבין האוצרת ענת לידרור.

הכנס נגע בלב המציאות הרגישה והקשה בה פועל שדה האמנות כיום: בין לחצים פוליטיים לסולידריות יהודית-פלסטינית, בין השתקה ליצירה, בין בדידות קול לאמונה בכוח הקולקטיבי של שדה האמנות.

מנכ"לית גבעת חביבה, מיכל סלע, אמרה באירוע: "סימני ההקצנה, ההדרה והפחד נוכחים בתרבות ובאמנות. אמנים ואמניות שהביעו עמדה מורכבת או ביקורתית – מצאו את עצמם מודרים, מושתקים, ומסומנים. זה תהליך מסוכן לדמוקרטיה, לחברה ולנו כאנשים, שמפנימים השתקה. בכנס הזה אנחנו בוחרים לא לשתוק. לא בשם איזו תקווה כללית או חזון רומנטי, אלא מתוך הבנה שזה התפקיד שלנו – כארגון, כיוצרים, דרך סולידריות משותפת בין יהודים וערבים, בין זהויות שונות ומעונות, בתוך מציאות קרועה."

שדה תחת לחצים – אך לא שותק

במושב המרכזי "עולם האמנות תחת מתקפה "נפרסה תמונת מצב עדכנית של האיומים המופעלים על התחום: קיצוצי תקציב, סגירת מוסדות על ידי רשויות מקומיות ועיריות, השתקה דרך הדרה מעדיפה פשוט צנזורה עצמית במוסדות, ובהם מכללות אקדמיות, הדרה מהשיח הציבורי, וניתוק שיטתי מהזירה הבינלאומית.

ד"ר גליה בר אור, אוצרת וחוקרת אמנות, ציינה דינמיקה זוחלת של סגירת מוזיאונים ומרכזי אמנות, אירועי צנזורה פנימית וחסימת חופש ביטוי גם בגלריות אקדמיות ואמנות עכשווית שמכירה במגדר ורב-תרבותיות נתפסת כמסוכנת. מצד שני, ניכרת טרנספורמציה בחלק מהמוזיאונים, פתיחת הייצוג להכלה ומגוון, ודגש על מקומו האתי של המוזיאון בהקשרי החיים.

ענת לידרור, אוצרת ומנהלת המרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה, הוסיפה " לאחר שבשנה קודמת האמנית המציגה ואוצרות התערוכה שלה בחרו שלא לפתוח את הביתן הישראלי עד לחזרת החטופים והפסקת המלחמה וכעת ישראל נעדרת מהביאנלה לאדריכלות, ומתעכב פרסום המכרז לביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בשנה הבאה, מצטיירת תמונה עגומה. האם ישראל מעוניינת בקולות אמנותיים מייצגים שאינם עצמאיים מדי בדעותיהם? כיצד הגישה המתבדלת של ישראל מהזירה הבינלאומית תשפיע על הדה בישראל.

קולות אישיים מתוך המאבק

האמנית והשחקנית ראידה אדון הדהדה תחושת קרע אישי וקולקטיבי: "אני חיה בין שני עמים, מדברת שתי שפות. הלב שלי שבור, אבל עשיר."

לדבריה, ההשתקה הפכה למציאות קיומית: "האמנים מפחדים, יש חוסר בהתייצבות הדדית. אנחנו חייבים להגיב."

פרופ' נורית גרץ תיארה את הצנזורה הרכה של כלי התקשורת: "מאמר שכתבתי אחרי 7.10 לא פורסם – כי 'זה מוקדם מדי'. מתי כן יהיה הזמן? אין זמן אחר"

• האמנית ואדריכלית סופי אבו שקרה, בתערוכתה שנדחתה ונראה היה שבוטלה בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי חולון , תיארה את התמיכה הרחבה לה זכתה דווקא אחרי הביטול: "האמנות שלי עוסקת בחיים, לא בכאב, אך הדרך שלנו היא להרגיש את כאב בשני הצדדים, זו הדרך שלנו לריפוי. היו חברות שהתרחקו מאז ה-7 באוקטובר, אך יש קשרים שהעמיקו, אנחנו מצליחות לחזק ולתמוך, לדבר על הכאב, ומה כל אחת מאתנו חווה".
• האמן פרופ' אסד עזי הדגיש את תפקיד האמן כמצפון חברתי: "אמנים הם הדופק של המדינה. תמיד היו מחירים, אבל כעת יש איום של ממש על האנושיות."
• " אני חי במדינה שמדירה אותי, מאז חוק הלאום. אני משפחה שכולה, משפחתי משרתת בצבא אבל אנחנו מודרים. אני יוצר אמנות מקודדת, אולי לאחר מותי יבינו את כל מה שהתכוונתי אליו. אמנים ואמנות צריכים להרים ראש ולשמור על הגחלת."
• יולי תמיר, נשיאת מכללת בית ברל, התייחסה למורכבות ההתמודדות עם צנזורה מוסדית בשני מקרים ספציפיים שבהם הייתה מעורבת, וציינה כי האיום בשלילת תקציבים מרחף תמיד. "ההחלטה לשלול תקציב ממוסדות על ביטויים מסוימים רובצת לפתחנו מדי יום, כל הזמן מסתכלים עלינו מבחוץ. מדי פעם השר שואל אם יש תומכי חמאס בקמפוס בית ברל. ובכן – אין, אך כל הזמן מסתכלים עלינו מבחוץ. אם תרצו מאד חרוצים בהגשת קובלנות, ואנחנו בודקים עם הייעוץ המשפטי איפה עובר הגבול. פעם תבעו אותנו ושילמנו קנס בגובה 400,000 ₪. התפקיד שלנו היה  ויהיה לשמור על האקדמיה כמקום בטוח לסטודנטים ולאורחים, מרחב מוגן ליצירה ולאקדמיה." וסיכמה באמירה כי הכנס הזה הוא התחלה – לבניית גרעין לתגובה יצירתית."
• זאב דגני, מנהל הגימנסיה ההרצליה סיפר על הביאנלה האוטונומית כאקט של פעולה ועשייה: "הביאנלה האוטונומית התקיימה השנה בפעם השנייה. עבודה משותפת עם אמנים פלסטינים ישראלים. מעודד אמנים במציאות כל כך מושתקת."  

לב פתוח מול מציאות סגורה

הכנס הדגיש עמדה אמנותית ברורה: העמדה המשותפת של שדה האמנות היא עמדה אנושית

שמכירה בכאב בשני צדדיו, מסרבת להשתקה, הדרה – מגדרית, תרבותית או לאומית – ופועלת מתוך שותפות אנושית עמוקה.

ראיה לכך היא העשייה הענפה המתפתחת והגדלה למרות וכנגד הקשיים: תוכנית הרזידנסי המשותפת בגבעת חביבה שכוללת לינה ועבודה בסטודיו משותף, חממות האמנות באום אל-פחם, חיפה, ובזירות רבות נוספות, חזרה: כמו בחממת האמנים של מוזיאון אום אל פחם, בחממה לאמנות מקום בחיפה, בפיל ביית' בירושלים, ברהט שבנגב ועוד.

להוסיף ועידת השלום העממית שאליו חברו ארגונים משותפים שונים שפועלים ברחבי הארץ!

המסקנה: שדה מאוים – אך פועם

שדה האמנות בישראל פועל כיום תחת סכנה ממשית של דחיקה, השתקה והתכנסות לאומית מבודדת. אך בתוך הסכנה הזו מתקיימת גם תנועה הפוכה – של העמקה, של שותפות, ושל אמונה בכוח האנושי הרב -תרבותי.

דווקא מתוך מציאות הקיצון, נולדת סולידריות בין אמנים יהודים ופלסטינים, המבקשים לא לוותר – לא על חופש הביטוי, לא על אמנות אמיתית וחופשית, לא על הסולידריות, ולא על האפשרות לחברה משותפת כאן בארץ. 

הדרך: עשייה ופעולה ביחד, ביחד, המצפן: לב פתוח.

לצפייה בכנס: 

תקציר:

דברי פתיחה: מיכל סלע מנכ"לית גבעת חביבה ומנהלת המרכז המשותף לאמנות, ענת לידרור 

סיור בתערוכה 'אור פרא' בהובלת האמניות והאמנים המציגים