התערוכה של סיגלית לנדאו ויותם פרום בגבעת חביבה מדברת את המתח, המפגש והאפשרות היהודית–ערבית, מערבית–מזרחית, גברית–נשית, מתוך עבודות הנטועות עמוק בארץ הזאת.

נדמה כי מעולם לא הגדירו את עבודתה של סיגלית לנדאו קודם כל כפוליטית, ובמידה רבה בצדק: היא מניעה תחושות ראשוניות ורגשות ראשוניים בעוצמה, היא אמנות במיטבה, אך בסופו של דבר היא פוליטית מאוד.

ייתכן כי זה נבע מכך שבכל עבודה, תערוכה או מקום בו יצרה, לנדאו בוראת עולם; יוצרת תמה כולית שבה חוויה רגשית חזקה, אסתטיקה מדויקת, הקשרים לשכבות, תקופות ויצירות בתולדות האמנות, אסוציאציות אישיות–אנושיות הרכובות על אותו מיתר, וקונוטציות ישראליות שבאופן יוצא דופן הצליחו לחצות את הים גם אל הקהל הרחב שפגש אותן מחוץ לארץ הזו.

כבר בתחילת דרכה הצליחה באמנות שלה לטלטל באופן חזק את עמודי התווך של עולם האמנות — על שכלתנותו העיקשת, סמכותנותו הגברית השלטת והפחד הגדול שלו מפני הרוחני באמנות; פחד שעשרים וחמש שנה אחרי מתחיל סוף סוף להיסדק ולהתערער גם בעמודי השדרה המרכזיים של עולם האמנות. לסיגלית לנדאו יש חלק בזה.

היא הביאה רוח חדשה, חודרת, בלי חשש; אמנות חשופה, לעיתים עד לשד העצמות, קטנה וגדולה כאחת — לא רק בממד הפיזי, אלא בכל הממדים, כמוה. לנדאו בעצם מעולם לא עצרה כדי לקרוא תיגר על אותם כוחות, אלא דהרה קדימה במעגליה; מעגלים שיופיעו עוד ועוד בעבודותיה בצורתם הראשונית, המחזורית, המדיטטיבית והשלמה.

כמי שהציגה ומציגה במקומות החשובים ביותר בעולם ובארץ — מה יכולה לתת לה גבעת חביבה הפשוטה?

ייתכן שמדובר במפגש בין האמנות שלה לרעיון חי: מרחב, מקום שבו אנשים ותרבויות נפגשים, חיים, לומדים ויוצרים יחד — על כל המורכבות שבכך. אולי אף מבט המאגד יחד ציר מפגש בין: קיבוצי / נגבי / ירושלמי / אשכנזי / חקלאי — ערבי / עזתי / ירדני / פועלי / יצרני.

כך נרקמו אל החלל עבודות מתקופות שונות, שלרוב לא הופיעו יחד בעבר, ובהן נקודות מפגש קטנות וגדולות בין המערבי היהודי–אירופאי לבין המזרחי הערבי–המזרח תיכוני.

גבעת חביבה פתוחה לכל הקהלים, אך מורכבת כארגון ברובה מחברי קיבוץ ואזרחים ערבים תושבי ואדי ערה. שורשיהם עשויים יהדות מזרח-אירופאית ציונית וחלוצית מצד אחד, וערביות הנטועה עמוק במקום מצד שני — שתי אוכלוסיות שזוכרות עקירה ונדודים, ונושאות זאת בליבן.

בעבודה האינטימית 'מות הברבור', מפוסלים ריחות הרחוב המזרחי וזיכרונות תכשיטים אירופאים כקופסת תכשיטים מנגנת לצלילי נעימת הברבור המת של קאמי סן-סנס. העבודה פוגשת את גבעת חביבה באחת מנקודות המפגש והשוני הלא תמיד מדוברות שלה — שני קצוות תרבותיים שהמחבר ביניהם הוא תפיסה מוסרית ואנושית משותפת, שנדמה כי היום יותר מתמיד מחפשת חבל הצלה במדינתנו.

המפגש של הגבעה וחזונה עם עבודתה של לנדאו פותח שאלות שאינן תמיד מדוברות ומניח אותן על השולחן: האם האפשרות לבנות גשר צף בין ישראל לירדן על ים המלח — פרויקט שלנדאו בראה כפוטנציאל להגשמה — מעניינת את תושבי ואדי ערה, ובעצם את אזרחי ישראל הערבים?

במקביל, הסכמי השלום האחרונים עם דובאי, בחריין ומרוקו — היכן הם פוגשים את ערביי ישראל? ואיך יפגוש החלל הפנימי של התערוכה, שבו עירום הוא חלק טבעי ונוכח, את הקהל המגוון של ואדי ערה — נשים וגברים, דתיים וחילוניים, דור בוגר ודור צעיר?

בווידאו 'הולה תיל', הפשוט והאינטימי, לנדאו מסובבת חישוק הולה הופ עשוי תיל על בטנה — חישוק הדוקר ופוצע את גופה בכל סיבוב. בעוד הגוף נפצע בתנועה של משחק וכאב הכולא את הבטן, ברקע נפרשים הים והאופק הרחבים והאינסופיים.

DeadSee היא עבודת וידאו מורכבת ויקרה, נדירה בהיקפה. גם כאן היא נוכחת באופן מוחלט: דקה, עירומה כחלק משרשרת אבטיחים המדממים בסופה. היופי והכאב נחווים בו-זמנית בקו חותך הפונה אל הבטן, מדלג מעל הראש המנסה לפענח. כך פועלת גם החשיפה המדיטטיבית — לעיתים פתוחה ומאפשרת, ולעיתים עירומה וחשופה להחריד.

ציר נוסף המרחף בחלל הוא גברי–נשי. הנשי מופיע כגופה של לנדאו, כגופה הנעדר של לאה בשמלתה השחורה ובשרשרת הנשים שגילמו את תפקידה במחזה "הדיבוק" לאורך השנים, דוגמת חנה רובינא ואחרות. הוא מופיע גם כדימוי הכלה הנעדרת — בשמלה שהולבנה על ידי המלח — ובשלוש נשים החורצות את הקרקע הנעלמת בין הגלים, על הגבול שבין המים האינסופיים לקרקע שבין אשקלון לעזה, בעבודה 'בתולות הים'.

כל אלו ניצבים מול הגוף הגברי — בתנועות הפועלים במסיק זיתים בקיבוץ רביבים בנגב, בבגדיהם המתכבסים בעבודת 'חלון', באיש המכין כנאפה, ובנערים המשחקים בסכין בחול בעבודת הווידאו 'עזקלון'.

בווידאו 'ידיים', יד של גבר ויד של אישה חופרות בחול ונעות זו לקראת זו — מבלי לראות, אך עם כיוון וידיעה. כאן חוברים יחד הממדים המגדריים, הפוליטיים והחברתיים, על רקע קולות של דמויות פוליטיות — יאסר ערפאת, בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, אחמד טיבי, ביל קלינטון, שמעון פרס, יצחק רבין וברק אובמה.

לבסוף נוצר מקום שבו צבעים יכולים להימזג — אך לא להימחק.

לנדאו אינה לבד: מאחורי "סיגלית לנדאו" עומד צוות שלם של עבודה, הפקה ועשייה. היא אמנית פועלת, וכך גם הצוות שאיתה. יותם פרום, בן זוגה וצלם מופלא, נמצא איתה בכל — והתערוכה, ובפרט הצילומים שבה, היא עבודה משותפת שלהם.

התערוכה הזו היא קטנה–גדולה: החלל מוגבל, אך הרבדים רבים.

תמצאו בה חלל זורם של עבודות צילום, וידאו, אובייקטים פיסוליים ועבודת קיר חוץ רישומית 'דרך מלח', שתישאר כאן ותתבונן בעבודת 'הפרדס' של דני קרוון.

האמנות של סיגלית לנדאו מהפנטת — הפנוט יפה וכואב; הפנוט של הבלתי מתפשר באמנות, המתעקש על האפשרי במציאות.

ובתוך האפשרי הזה — דווקא בארץ של רבגוניות תרבותית רחבה, של הגמוניה ומאבקי זהות — יכולה להיפתח דלת אמיתית.

אצלנו, בגבעת חביבה, זה כבר קורה.

ענת לידרור, אוצרת התערוכה

يبدو أن أعمال سيغاليت لنداو لم تُعرّف يومًا، في المقام الأول، كأعمال سياسية، وهذا إلى حدّ كبير صحيح؛ فهي تُحرّك إحساسات أولية ومشاعر بدائية بقوة، وهي فن في أسمى حالاته. ومع ذلك، فهي في نهاية المطاف سياسية للغاية.

ربما يعود ذلك إلى أن لنداو، في كل عمل أو معرض أو مكان أبدعت فيه، تخلق عالماً كاملاً، تبني فيه ثيمة شاملة تجمع بين تجربة عاطفية قوية، وجمالية دقيقة، وروابط مع طبقات زمنية وأعمال في تاريخ الفن، إلى جانب تداعيات شخصية وإنسانية متشابكة، ودلالات إسرائيلية استطاعت، بشكل استثنائي، أن تعبر البحر إلى جمهور واسع خارج هذه البلاد.

منذ بداياتها، نجحت أعمالها في زعزعة ركائز عالم الفن بعقلانيته المتصلبة، وسلطويته الذكورية، وخوفه العميق من الروحانية في الفن — وهو خوف بدأ، بعد خمسة وعشرين عامًا، بالتصدع حتى في مراكز هذا العالم. وكان للنداو دور في ذلك؛ إذ جلبت روحًا جديدة، نافذة وجريئة، فنًا مكشوفًا، أحيانًا حتى العظم، صغيرًا وكبيرًا في آن، في كل أبعاده.

لم تتوقف لنداو لمواجهة هذه القوى مباشرة، بل واصلت التقدّم في دوائرها الخاصة — دوائر ستتكرر في أعمالها، بطابعها البدئي، الدوري، التأملي، والمتكامل.

هكذا نُسجت في الفضاء أعمال من فترات مختلفة لم تُعرض معًا في السابق، تكشف نقاط التقاء صغيرة وكبيرة بين الغربي اليهودي الأوروبي، والشرقي العربي الشرق أوسطي.

غفعات حبيبة مفتوحة لجميع الجماهير، لكنها تتكوّن في معظمها من أعضاء كيبوتسات ومواطنين عرب من وادي عارة — جذورهم تجمع بين اليهودية الأوروبية الشرقية ذات الطابع الصهيوني الريادي، والعروبة المتجذّرة في المكان؛ مجموعتان تحملان في ذاكرتهما تجربة الاقتلاع والترحال.

في العمل الحميمي "موت البجعة"، تتجسّد روائح الشارع الشرقي وذكريات الحُلي الأوروبية كعلبة موسيقية على أنغام "البجعة المحتضرة" لكاميل سان-سانس.

تفتح هذه المواجهة أسئلة غير مطروحة دائمًا: هل فكرة بناء جسر عائم بين إسرائيل والأردن على البحر الميت — مشروع تخيّلته لنداو — تهمّ سكان وادي عارة؟ وكيف تلتقي اتفاقيات السلام الأخيرة مع واقع المواطنين العرب في إسرائيل؟

كما يطرح المعرض تساؤلات حول تلقي الجسد العاري، الحاضر كعنصر طبيعي في الأعمال، من قبل جمهور متنوع دينيًا وثقافيًا.

في فيديو "هولا تيل"، تدير لنداو طوقًا من سلك شائك حول بطنها، في فعل يجمع اللعب والألم، بينما يمتد خلفها البحر والأفق. وفي عمل "DeadSee"، تظهر عارية ضمن سلسلة من البطيخ النازف — حيث يتداخل الجمال مع الألم بشكل مباشر وجسدي.

محور آخر هو الذكوري–الأنثوي: يظهر الجسد الأنثوي في حضور لنداو وأثره، مقابل الجسد الذكوري في حركات العمال، وفي الحياة اليومية المصوّرة.

في فيديو "أيدٍ"، تتحرك يد رجل ويد امرأة تحت الرمال نحو اللقاء دون رؤية، ولكن بإدراك واتجاه. هنا تتقاطع الأبعاد الجندرية والسياسية والاجتماعية، على خلفية أصوات شخصيات سياسية مثل ياسر عرفات، بنيامين نتنياهو، بيل كلينتون وغيرهم.

في النهاية يتشكل فضاء تمتزج فيه الألوان دون أن تُمحى.

لنداو ليست وحدها — خلفها فريق كامل من العمل والإنتاج. ويشكّل شريكها، المصور يوتام فروم، جزءًا أساسيًا من هذا العمل المشترك.

هذا المعرض صغير وكبير في آن: فضاؤه محدود، لكن طبقاته متعددة.

فن سيغاليت لنداو آسر — جماله مؤلم، وسحره يكمن في إصراره على الممكن داخل الواقع. وفي هذا الممكن، حتى في بلد متعدد الثقافات والهويات، يمكن فتح باب حقيقي للتلاقي.

هنا، في غفعات حبيبة، هذا يحدث بالفعل.

عنات ليدورور، قيّمة المعرض

---

“Salt of the Earth and Bride of the Sea”

Sigalit Landau

Sigalit Landau’s work has rarely been defined, first and foremost, as political — and to a large extent, rightly so. Her art powerfully activates primal sensations and emotions; it is art at its finest. Yet ultimately, it is profoundly political.

This may stem from the fact that in every work, exhibition, or site of creation, Landau constructs an entire world — a cohesive thematic realm combining intense emotional experience, precise aesthetics, connections to layers of art history, personal and human associations, and Israeli connotations that have remarkably crossed borders to reach audiences beyond this הארץ.

From early on, her work challenged the rigid rationalism, male-dominated authority, and deep-seated fear of spirituality within the art world — a fear that, even after twenty-five years, is only now beginning to crack. Landau has played a significant role in this shift, introducing a bold, penetrating artistic language: exposed, sometimes to the bone, both intimate and monumental across all dimensions.

Rather than directly confronting these forces, Landau has moved forward in her own cycles — recurring circular forms that embody primal, cyclical, meditative wholeness.

The exhibition weaves together works from different periods, many shown together for the first time, revealing points of contact between Western Jewish-European and Eastern Arab–Middle Eastern worlds.

Givat Haviva is open to all audiences, yet is composed largely of kibbutz members and Arab citizens from Wadi Ara — communities whose roots combine Eastern European Zionist pioneering traditions and deeply rooted Arab presence, both carrying histories of displacement and migration.

In the intimate work “Death of the Swan,” Eastern street scents and memories of European jewelry are sculpted into a musical jewelry box set to Saint-Saëns’ The Dying Swan.

The exhibition raises complex, often unspoken questions: Would Landau’s imagined floating bridge between Israel and Jordan over the Dead Sea resonate with the residents of Wadi Ara? How do recent peace agreements intersect with the realities of Arab citizens of Israel?

It also confronts questions of reception: how will a diverse audience engage with a space in which nudity is present as a natural and integral element?

In the video “Hula Tulle,” Landau spins a barbed-wire hula hoop around her abdomen — an act of play and pain — against the vast horizon of sea and sky. In DeadSee, she appears naked within a chain of watermelons, bleeding — beauty and pain experienced simultaneously, viscerally and directly.

Another axis is masculine–feminine: the female body appears through Landau’s presence and absence, while the male body is reflected in the gestures of laborers and everyday actions.

In the video “Hands,” a man’s hand and a woman’s hand dig through sand toward each other without seeing, yet with direction and intention. Here, gendered, political, and social encounters converge, accompanied by voices of political figures such as Yasser Arafat, Benjamin Netanyahu, Bill Clinton, and others.

Ultimately, a space emerges in which colors can merge without being erased.

Landau does not work alone — behind her stands an entire team. Her partner, the photographer Yotam From, is integral to the work; the exhibition, particularly its photographic elements, is a shared creation.

This exhibition is both small and vast: the physical space is limited, yet its layers are numerous.

Sigalit Landau’s art is mesmerizing — a beauty that is also painful, insisting on the possible within reality. Within this possibility, even in a land marked by cultural diversity and identity conflicts, a real opening may emerge.

Here, at Givat Haviva, this is already taking place.

Anat Lidror, Curator