תערוכת היחיד של חנאן אבו חוסיין מתקיימת קרוב ככל האפשר אל משפחתה, אל אמה ואל המקום שבו נולדה — אום אל־פחם. באותה עיר נחסמו לא מזמן כבישים בהפגנות של החברה הערבית, יחד עם קומץ יהודים, במחאה נגד האלימות בחברה הערבית ואזלת ידה של המשטרה.

בהפגנות אלו בלטו נשים, רבות מהן מבוגרות, שבחרו לצאת אל הרחוב ולהשמיע בבירור את מחאתן על האלימות הפוגעת בבניהן ובאחיותיהן — אלימות המסתיימת לעיתים באופן חד־צדדי ובלתי הפיך.

התערוכה מציגה את הפרק השלישי בטרילוגיית התערוכות שהוצגו בגלריה גבעת חביבה לאמנות בשנה האחרונה, ועסקו במחאה נשית מול שלטון, כוח וסמכות של החברה הגברית — בחברה היהודית, בחברה הערבית ובעולם.

המציגות בטרילוגיה זו, ובראשן אבו חוסיין, מנכיחות את העובדה כי זהו עדיין מצבן של נשים בשנות האלפיים ועשרים.

זה לא עבר; זה לא נגמר. במקומות רבים, ובאופנים חמורים במיוחד, עדיין שולטות תפיסות של רכוש וכבוד, ועדיין מתקיימים מבנים פטריארכליים שונים. חנאן אבו חוסיין עוסקת ברצח נשים וברצח בכלל, באלימות בחברה הישראלית ובחברה הערבית, ובאלימות גברית.

לצד זאת, היא מדברת גם על נשיות, על עצמה, ועל כל אישה שמותר לה לעשות כרצונה.

בתערוכה מוצגות עבודות מיצב ווידאו־ארט בחלל הגלריה. תחושת הגוף והחוויה הפרפורמטיבית נוכחות בהן בעוצמה רבה.

בתוך חלל הגלריה, בלב המרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה שבפתח ואדי ערה, בונה אבו חוסיין עולם חומרי טעון: חזיות בטון שקפאו, גרביונים נמתחים, חוטים, שמיכות, עפרונות ארוגים וסכינים מחודדים. דרך החומרים הללו היא בוחנת את היחסים בין הגוף, הגבול, הכאב והזהות הנשית.