'אֶרֶץ'- תערוכה זוגית יעל לב ורפי מינץ
'אֶרֶץ'
ציור – מיצב – וידאו
יעל לב - רפי מינץ
15.12.18 – 1.2.19
- פתיחה: שבת | الافتتاح: السبت | Opening: Saturday 15.12.18 ב- 11:00
- אירוע מיוחד: בשבת 12.1.19 בשעה 11:00 - 'גְּלוֹקָלִי' - אֶרֶץ ואָרֶץ - אירוע שיח גלריה במפגש עם קטעים מתוך מופע המחול 'אָרֶץ' מאת גיל קרר, העמדה אלון קרניאל, בביצוע 'להקת נוּע' - עתודה בוגרת - אולפן למחול מנשה.
'אֶרֶץ', התערוכה הזוגית של האמנים רפי מינץ ויעל לב, היא שיר אהבה ודאגה לארצנו תוך ליקוט צלילים ומנגינות המבקשים להישמע יחד, בליווי רוח שטות והומור: אמצעים המאפשרים, אולי, לחוש את ערב התחושות של כל אחד ואחת לגבי הארץ בה נולדנו או בה אנו חיים. תחושות מעורבות של אהבה - שנאה, ריחוק - קירבה, התנגדות - קבלה, ידידות ודאגה, מכוונת למבט על ארצנו, ככזה שהינו בעל מסוגלות לבטא, להעיר ולעשות; כזה שיש בו מחאה אך אינו חסר אונים והוא נעדר קָרְבָּנוּת.
זו תערוכה שנוצקה מתוך החוץ ונולדה אל תוך חלל הגלריה לשלום במתוכנן.
"קילומטראז' רציני גמאנו ברכב ארצי, ימי ואווירי תוך כדי "צילומי מצב" בשעות שונות של היום, באתרים מגוונים ובנושאים שונים" (רפי). זהו מסע חיצוני ופנימי של רפי ויעל בתוך שנת 2018, שנה החותמת את שנת ה-70 למדינת ישראל. בשני קולות אישיים המחוללים יחד, הם מעלים שאלה גדולה על הארץ הזו: כולנו חיים בה, מה הייתה? מה קרה לה? מה היא היום? ואיך כל זה חי בתוכנו.
המסע מדבר גם את קולותיהם של קבוצות אוכלוסייה שלמות בתוכה: צעירים שחלקם עוזבים לאירופה (יהודים וערבים כאחד); אזרחים ותיקים שלא פעם משמיעים את קומם, כי אינם מכירים עוד את ארצם; חקלאים ואנשי ההתיישבות העובדת - משתי החברות שפעם היו יוצרי הארץ ומעבדי אדמתה וכיום כמעט נשמטת מהם לגמרי האפשרות להמשיך לעסוק בעיבוד אדמתם; קבוצות בעלי תפיסות אקולוגיות ההולכות ומתרחבות מתוך הבנה כי אקולוגיה היום אינה מותרות אלא הכרח; קבוצות המאמינות בחיים משותפים בארץ הזו ועוד זוכרות את שיתוף הפעולה והקיום ההדדי שהיה כאן בעבר הרחוק ולבסוף, ציבור חילוני או פלורליסטי המתקשה למצוא את הנרטיב של הארץ אותה הכיר, כאן היום, כמו גם את מקומו נוכח תהליכי הדתה והקצנה מואצים.
מרכיבי התערוכה פועלים על כר חושי רחב מרחיבים את האפשרות לחיתוכים ויזואליים – חווייתיים משותפים: ציור פשוט ומורכב, ריאליסטי ואקספרסיבי, גרפי ופיסולי, מופשט ומדבר, טקסט - ציור, תבליט ומיצב (רפי), תמונות נעות של דימויים קונקרטיים או של מציאות המופשטת על ידי תנועת מצלמה / תנועת נסיעה, קולות, סאונד ומוסיקה בעלת מאפיינים אימפרוביזוריים מוקרנים מתוך שני מקרנים (יעל).
"אוסף התחושות שעובר בי היום כשאומרים אֶרֶץ מדגיש בו זמנית את ההתנגדות ואת החיבור הבלתי אפשרי והבלתי ניתן לפירוק ביני לבין ארצי." (יעל). יעל רוקמת ונעה באופן חופשי ממוסכמות אמנותיות על הרצף שבין הדוקומנטרי לאמנותי. היא נמנעת מהגדרות כגון וידאו ארט ומתייחסת לדימוי, לסאונד ולמשך כמו גם לקונקרטי ומופשט באופן כמעט שווה ערך. היא פועלת דרך הרועד והאישי כמו דרך היסודי והמחקרי.
רפי, אמן קונספטואלי ותיק, היוצר דיאלוג ציורי-גרפי רחב ממדים בשטחים חיצוניים ופנימיים כשהוא משתמש בשפת אמנות הגרפיטי, מתמחה בשילוב טכניקות מדויקות עם טכניקות מרושלות וטכניקות "נכונות" עם טכניקות שאינן מוכפפות ל"חוקי הציור הנכונים".
רפי מאתגר את המרחב החיצוני, הזמין וגלוי לכולם (קירות של מבנים, גדרות וחומות, קרשים, חלקי דרך ועוד משמשים כמצעיו) בתוכן חתרני בדרכו של "ליצן החצר" ובכך הופך אותו, אולי לכזה הניתן ל"עיכול".
האם לאמנות הומוריסטית ורוח שטות יש מקום של כבוד בשדה האמנות כיום? כפי שהמכחול והצבעים הם כלי עבודתו של רפי מינץ, כך גם רוח השטות וההומור. אלו מאפשרים כפלי משמעויות רבים ושחרור קתרטי; יש שהם, הם הנדרשים היום למען היכולת לחיות ולעסוק בתוכן הקונפליקטואלי של ארצנו.
רפי מדבר. יעל פועלת דרך תחושות תת קרקעיות, חסרות מילים. זוהי השלמה מעוררת כבוד של חברות אמנותית, המתקיימת בפעולות משותפות לאורך שנים.
בערבית תורגמה ארץ לביאלדי (ארצי, ביטוי רב רבדי). רפי ויעל אינם יכולים להביא מבט אישי, גוף ראשון של ערבים החיים כאן שבוודאי לא יקראו לארצם ארץ ישראל (צמד מילים שעבור חלקם שווה לביטוי ארץ ישראל השלמה). הם כן יכולים לראות ולהחיות את הארץ הזו כארץ בתפיסה משותפת, ליצור את המרחב בתערוכה זו ככזה המבטא זאת ולבחור לקרוא לתערוכה בערבית בילאדי, ולא רק בילאד.
'אֶרֶץ' היא נוף הילדות של כולנו, הארץ שאנו אוהבים כל כך וממאנים לעזוב, אך החיים בה, תהליכי צמיחתה והשתנותה יוצרים בתוכנו תחושות הנעות הלוך ושוב בין אותם זיכרונות ורגשות ענוגים לרגשות המלווים את ימינו, תחושות שלבסוף נאלצות לחיות יחד בתוכנו.
קום והתהלך בארץ / יובל דניאלי - הדף הירוק
"ארץ" - תערוכת אמנות משולבת (ציור, וידיאו, מוסיקה) בגלריית השלום במרכז לאמנות בגבעת-חביבה.
רפי מינץ – ציור. יעל לב – וידיאו. איליה מגנס – מוסיקה.
אוצרת: ענת לידרור. סיום התערוכה: 1.2.2019
לפעמים האדם הוא באמת תבנית ארצו ולא רק שורה משיר. לפעמים האדם העומד מאחורי יצירותיו הוא לא פחות מרתק ומעניין מאשר יצירותיו. במילים אחרות: כאשר אדם איכותי נפגש עם יצירה טובה משלו מתמלא התנאי של תערוכה מומלצת. רפי מינץ הוא אמן בלתי נלאה שתמיד מפתיע אותי מחדש. גם בגילו הלא צעיר (יליד 1938) הוא מתנהל כנער בתנועת נוער. על פניו רוח שובבה ומאירת פנים; כזה שאוהב לטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ, על יופייה, קסמיה ומכאוביה.
רפי מינץ למרות שהוא נולד כצבר בארץ ישראל המנדטורית, נושא עמו את שרידי ארץ הולדת הוריו (גרמניה). עד גיל שש דיבר גרמנית עם הוריו בביתו בחיפה, וערבית על בוריה עם ילדי השכנים בוואדי ניסנאס שם שכן ביתו. בגיל שש הוא התחיל ללמוד ולדבר עברית WITH כניסתו לכתה א'. רפי מתבונן בגובה העיניים במציאות הישראלית מתוך ביקורת וחמלה. מתוך אהבת אין קץ לארץ המיוסרת הזאת, מבלי להסתיר את פלאיה וקמטיה. "ארץ" קרא רפי לתערוכתו אליה חברו עוד שניים: יעל לב אמנית וידיאו שתיעדה באופן משלים, רגיש, מזדהה ומשתף פעולה את מסעו היצירתי של רפי מינץ בארץ יצירתו. אליהם חבר המוסיקאי שבצוות – איליה מגנס שהמוסיקה ששילב בווידיאו של יעל לב מול היצירות של רפי עושה רק טוב לתערוכה. האינטרפרטציה שלו לשירי א"י (התקווה, שיבולת בשדה, בהרים כבר השמש מלהטת וכו') הנוסטלגית, מבוצעת על ידו במגוון כלים אתניים שמקבעים עוד יותר את הזמן והמקום.
במתכוון אינני נכנס עדיין אל דוגמאות מהתערוכה. אני עדיין נושא עמי את רושם המפגש הראשון עם התערוכה והאקלים שהיא מייצרת כלפי. רושם של מסע, נוסטלגי, בשדות של פעם אליהם מצטרפת ביקורת תרבותית-פוליטית נוקבת, ומרומזת, שבקלות גם אני יכולתי להצטרף לטיול של רפי עם תרמיל ומקל... המכלול גורם לי לתחושת הזדהות עמוקה עם מה שיוצרי התערוכה ביקשו להבנתי להעביר לצופים. בהולכי בתערוכה מתנגנת לי בראש המנגינה של יאיר קלינגר למילותיו של יורם טהרלב "קום והתהלך בארץ". במקום המקל אוחז רפי במכחול, משוטט וצובע, כותב ומנציח את תובנותיו. אל התרמיל הוא אוסף את פסולת הדרכים שנזרקה מחלון מכונית נוסעת, אותה הוא משלב ביצירותיו.
בכניסה לגלריית המרכז לאומנות בגבעת-חביבה מקבלת את פנינו דמותה הגרפית, המינימליסטית של ארץ ישראל בצבעי סגול ובורדו ובשלוש שפות כמו נערה חטובת גזרה. על מפת הארץ כחלק בלתי נפרד מהיצירה מוקרן סרט וידיאו שהוא פתיח למסע אותו אנו עתידים לחוות בהמשך... סרט הנע בין צורות והבזקי אור וצבע מופשטים לבין נגיעות שדה ממשיות. ומה שמקשר ביניהם היא התנועה הבלתי פוסקת של אותו מסע, ברכב, רכבת, חמור או מטוס. לצערי בשעה שנכנסתי אל הגלריה רעשו מקדחים שחוררו חורי חשמל בקיר ולא אפשרו לי לשמוע את הסאונד המלווה את היצירה בכניסה. בהמשך נכנסתי אל אולם הגלריה ושם התיישבתי לראות ולשמוע את צלילי המוסיקה ללא רעשי רקע צורמים. ואכן היצירה המרכזית לרוחב כל הקיר בנויה לתלפיות משלוש יחידות שוות: במרכז הקיר מוצב מסך וידיאו שפועל בלופ ללא הפסקה. הווידיאו מקרין את מסעו של רפי על פעילותו היוצרת. מימין ציור נוף בצבע, בסגנון המינימליסטי - שדות שבעמק או בפרשנות שלו "סודות שבעמק". ואז הדמיון מופעל: איזה סודות כמוסים העמק אוצר בזיכרונותיו? האמינו לרפי שהוא יודע... מצד שמאל ציור נוף שני של ארץ אהבתו, נוף WITH ברושים וסוס דוהר במרחבים ועל היצירה רשום: "אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור – יחדיו" (ישעיהו פרק מא). סוס דוהר לאורך הברושים. איזה צירוף אולטימטיבי של סמלי הארץ. אני מכיר סוס מברונזה שעליו יושב אלכסנדר זייד, מעל "הסודות שבעמק". אצל רפי הסוס ברח מהשומר... ישבתי על ספסל לבן מול היצירה לאורך 20 הדקות של הווידיאו וראשי נע בין הסטטי לדינאמי, בין הפשוט, הסימבולי-מינימליסטי המייצג מיתוס ישן וטוב; לבין התנועה וההתרחשות על המסך שהיא תמיד יותר מורכבת. יש ומשיכות המכחול על הבדים מתחברים גרפית אל ההתרחשות על מסך הווידיאו. החיבור הרעיוני נהפך לחיבור פיזי. הווידיאו מתעד את מסעו של רפי בארץ. רפי מצייר על בתים בבנייה, על בית שננטש עם השנים על גבעה קטנה. על חומות וגדרות, על צמתי דרכים, כל דבר טוב לצייר עליו את תמרורי מסעותיו. יצירתו המתועדת היא סוג של גרפיטי, בעברית ערבית ואנגלית. רפי אוהב את הכתב הערבי, מוקסם מהקליגרפיה של הכתב. שולט ברזי הכתב והשפה. בשבילו ידע זה הוא הכרחי ליצירתו. הצלמת יעל לב בחרה לצלם את רפי מצייר תמיד מגבו. למי שלא מכיר אותו, זהותו לגביו נשארת עלומה. חובש כובע לבן על ראשו בסגנון צרפתי אימפרסיוניסטי נוסח רנואר. בגדי אוקר-צהוב על גופו. כאלה המזכירים את האדמה שלנו שלעתים היא חומה ולעתים בימי הקיץ החמים, צהובה. רפי הוא אמן של מילים. מילים בעלות משמעות כפולה. נושאים עמהם הומור דק, בצד נכסי צאן ברזל מהטקסטים המקראיים והציוניים. השילוב של משפטים הנושאים עמם משמעות ביצירותיו, ובכך נהפכים לחלק בלתי נפרד מהם, איננו חדש בשיח האמנותי. הם אינם קישוט לשמו, הם חלק מהמסר. מבחינה זו עם כל השינוי בדרך ציוריהם מצאתי חוט משותף עם יצירותיו של גרבוז כפי שהוצגו בגלריית "זו-זו" בעמק-חפר בהם הרבה גרבוז לשלב ציטוטים וטקסטים הנושאים אף הם כפל משמעויות. מבחינת דרך הטיפול בצבע, המינימליזם והאקלים, יש הד לדרך הטיפול בצבע שהזכיר לי את אורי ריזמן (כברי). יחד עם זאת יצירתו של רפי מינץ, שיתוף הפעולה עם יעל לב והמוסיקאי איליה מגנס היא מרתקת, וייחודית ליצירתו.
יצירתו של רפי היא "אנטי מונומנטלית" במהותה למרות רוחב יריעת יצירותיו. היא בנויה מ"חומרים עניים". פשוטים, ממוחזרים. קרטון, דיקט, לוח עץ, צמיגים, חלון תריס ישן, אשפה שנאספה בצדי הדרכים. הוא מקיים דיאלוג עם הפסולת, לעג לאקולוגיה. ציוריו הם כמו "ילדותיים" כמו אומרים לנו: "כל אחד יכול". כוחם בפשטותם. דבר אחד אין להגיד עליהם, הם לא נאיביים. יש תחכום מובנה, אינטליגנטי, מחושב בכל הנחת קו וצבע.
"רפי הוא אמן קונספטואלי ותיק, היוצר דיאלוג ציורי – גרפי רחב ממדים בשטחים חיצוניים ופנימיים כשהוא משתמש בשפת אמנות הגרפיטי, מתמחה בשילוב טכניקות מדויקות עם טכניקות מרושלות וטכניקות "נכונות" עם טכניקות שאינן כפופות ל"חוקי הציור הנכונים". רפי מאתגר את המרחב החיצוני, הזמין וגלוי לכולם (קירות של מבנים, גדרות וחומות, קרשים, חלקי דרך ועוד משמשים כמצעיו) בתוכן חתרני בדרכו של "ליצן החצר" ובכך הופך אותו, אולי לכזה הניתן לעיכול" (מתוך דברי האוצרת: ענת לידרור). היטב הגדירה האוצרת את המבט על התערוכה: "ככזה שיש בו מחאה אך אינו חסר אונים והוא נעדר קורבנות".
בחרתי לסיים רשימה זו בתיאור יצירה אחת מני רבות המדגימה את אופן החשיבה, ההומור, והתובנות הביקורתיות של רפי מינץ:
תריס עץ סגור, מאורך ומשומש. מתקלף, כזה שנאסף מהרחוב לאחר השימוש. מאחוריו על קרטון בצבע חאקי מציץ ציור בצבע שחור של כובע רב אורתודוקסי. למטה בקצה הקרטון כתוב בצבע שחור: "רב הסמוי". כל אחד יכול להשלים את המשפט.... הרעיון ניתן לכמה פירושים, מה מסתתר מאחורי התריס הסגור, אילו עסקאות, אילו עבירות בשם הדת, איזו חוכמה נאמרת מאחורי התריס, מדוע רב המוסתר על הגלוי. סימן השאלה לא צריך להירשם. הוא קיים תודעתית ובגדול.
לסיכום: זו תערוכה אופטימית בעיקר במסר שלה, אפשר לטייל בארץ, לאהוב אותה, ולשנותה, כי "אין לנו ארץ אחרת".
הצצה לתערוכה
פרסומים
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!