ריקוד של שפיות

מבט עכשווי אל מציאויות מורכבות

אוצרת התערוכה: ענת לידרור

התערוכה מציגה גוף עבודות של אמנים צעירים פעילים, יוצאי מוסדות אמנות בישראל, ביניהם: המכון לאמנות אורנים, אוניברסיטת חיפה, בית הספר מנשר לאמנות, בצלאל – האקדמיה לעיצוב ואמנות ירושלים, המדרשה – בית ברל, המכון לאמנויות המכללה האקדמית תל חי והמרכז האקדמי ויצו חיפה.

בימים אלו, אחת מן האפשרויות העיקריות לתקווה היא הפניית הזרקור אל תפיסת עולמם של אמנים צעירים, השייכים בדורם לדור ההנהגה הבא, היכולים להוות סמן דרך משמעותי בשדה האמנות ולהיות הקול הבא המשפיע; זה שגדל במציאות ובזמנים של 20–30 השנים האחרונות כאן בישראל.

התערוכה "ריקוד של שפיות" דנה בצורך שלנו לנוע מתוך המציאות הקיימת, בכמיהה העזה לרקוד במקום להיאבק וליצור מציאות אחת מכילה. מציאות אחת, גם אם היא מורכבת, טובה מן ההכרח לחיות מציאויות מרובות המקיימות אין סוף סתירות פנימיות. התערוכה מביאה את ריקוד המרקדים של אלו המתעקשים למצוא אי של שפיות, מגדלור, מגדל של אור שניתן לנוע אליו.

התערוכה בוחנת תפיסות, יצירות ומהלכים אמנותיים בולטים בקרב בוגרים אשר מיקדו את עבודותיהם בנושאי הגדרה עצמית, זהות, תפיסה או ביקורת חברתית, והגדרת האנושי המשותף.

בימים בהם סוף סוף יוצאת קריאה משמעותית של אזרחי המדינה לעצור את ההקצנה, ההסתה והשנאה, יש צורך בהרמת ראש והישרת המבט אל עבר מציאויות רבות החומקות מעינינו.

התבוננות כזו יכולה לכלול את חוויית הכאב, התסכול או האירוניה המצויים בהן, אך היא גם זו המבססת נקודת מוצא לצמוח ממנה אל עבר עתיד משותף.

הבנת האחר, כאבו ואנושיותו הם כלים הכרחיים ליצירת תשתית לשלום בר קיימא.

גוף התערוכה מקיים בתוכו שלושה רבדים:

הראשון: ראייה אישית, ספציפית, פרטית היכולה להיגזר אל הרחב.
השני: ראייה מערכתית חברתית של יחסי כוח – בין המערכת ליחיד או בין קבוצה לקבוצה, כגון גברים ונשים.
השלישי: ראיית האנושי המשותף המצוי מעל לכל הגדרה, חלוקה או שייכות קבוצתית.

אותו גוף עסוק בכל זרועותיו – העבודות – באנושי ובמצבו האנוש, בזיק כוח החיים והתקווה האפשריים ובסכנה המרחפת מעליהם. הוא מתבונן ב"עכשיו", שולח משקפת אל העתיד ואומר את דברו.

זהו גוף מורכב אשר בין חלקיו השונים, גם אם הם מתקיימים האחד לצד השני ובונים יחדיו גוף אחד, מתקיים מתח תמידי; מתח בין מבט ביקורתי על הקיים שמטרתו לפרק את אותו קיים, לבין הניסיון העיקש לבנות זהות, לבין האתנחתא המתקבלת באפשרות לנוח לרגעים בצל האנושי המשותף. דרך זו סוללת אפשרות לבנייה משותפת מתוך שונות. הרכבה מתוך ריבוי.

היחס המגדרי בתערוכה הוא 100:0. ניתן להקיש מכך את היותה תערוכה נשית, אך היא כזו בתולדה ולא כפרי כוונה מוקדמת. היא מכירה בעצמה כבעלת מאפיינים נשיים. היא תערוכה של אמנות שנוצרה בידי נשים. האם היא אמנות נשית? או האם אמנות הנוצרת בידי נשים יש בה מאפיינים בולטים יותר המצביעים על הכמיהה למשותף? שאלות פתוחות.

משתתפים

פריד אבו שאקרה – אמן רב־תחומי, מרצה במכון לאמנות אורנים, יליד אום אל־פחם ובוגר בית הספר לאמנות קלישר. הקים ויצר את הגלריה לאמנות באום אל־פחם יחד עם אחיו סעיד אבו שקרה, אוצר הגלריה לאמנות בנצרת.

אייל בן דב – צלם, תאורטיקן של צילום ואוצר תערוכות צילום. מרצה לתולדות הצילום ואסתטיקה של הצילום בבצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, בבית הספר לצילום מוסררה בירושלים ובמכללת ספיר. היה שותף בהקמת גלריה לימבוס – מקום לצילום, תל אביב, ובהקמת "ארטנויילנד" תל אביב–ברלין.

אירועים בתערוכה

אירוע פתיחה: 12.11.2016
רב־שיח גלריה: עם פריד אבו־שאקרה ואייל בן דב, בהשתתפות האמניות המציגות בתערוכה – 1.1.2017
אירוע נעילה: 31.12.2016

פרסומים

ריקוד של שפיות / גלריית השלום מרכז אמנות משותף

תערוכת "ריקוד של שפיות" – שיח אמנים בגבעת חביבה

ריקוד של שפיות – תערוכה חדשה משותפת ליהודים וערבים

הצצה לתערוכה

תמונות הצבה