dlfjhsdjdhk;djasdha
13/04/2020
דני קרוון ועתר גבע
דני קרוון, 89, פסל, יוצר ואמן בינלאומי, יצר עד היום מעל 70 פרויקטים בארץ ובעולם, כולם מקומות וביניהם, בארץ, יצירות מופת דוגמת אנדרטת (חטיבת) הנגב, כיכר לבנה וכיכר התרבות (הבימה). לפני כשלושה חודשים התקיים יום עיון מקיף על יצירתו בבית לאמנות ישראלית - המכללה האקדמית תל אביב-יפו, בו אחת הדוברות, האמנית מיכל רובנר, סיפרה: "כששאלתי את דני איך הוא מגדיר את עצמו, הוא ענה: פעם קראתי לעצחר כך פסל, קראו לי תפאורן, אחר כך קראו לי מעצב תפאורות. היום אני קורא לעצמי פסל, יוצר. אני פותח חלונות חדשים, מתחיל מכלום, מתחיל מאפס."
רובנר מקריאה מתוך הספר – 'מילה במילה' ובו הגדרה של מילים מקבילות למושג יוצר: בונה, בורא, הוגה, גורם, יוצר, זומם, חצב, חושב, יוזם, יולד, יוצק, מבסס, מבצע, מגלה, מוליד, מחבר, מחדש, מחולל, מטביע, מטפח, מייסד, מייצר, מכונן, מכין, ממציא, מעלה בליבו, מעמיד, מפיק, מפתח, מצמיח, מקים, מתכנן, מתקין, עובד, עוסק, עושה, פועל. ומסכמת בעצמה: "מרחבים רחבים כל כך של יצירה".
עתר גבע, 45, שבמובנים רבים, דרכו עוד לפניו אך אם מחפשים הגדרה למה שהוא עושה, המילים האלו לא גדולות עליו. הוא יוצר (לעיתים עם שותפים) אמנות במרחב שבין ציור ופיסול; אירועים חיים שהם עבודות אמנות גדולות ונושמות המשלבות אמנים רבים ואמנותם ואת הקהל שמשתתף וחווה, דוגמת 'מתחת לפנס' (אירוע אמנות לאור פנסי רחוב) ו'ארטפטפת' (אירוע אמנות, מחקר המשלב בין אמנות, מדע וחינוך). בכל המרחבים מרגישים שהוא מתרגש מהמרחב הבלתי נשלט, מהקומפוזיציה שנוצרת באמצעות החומר; חומר שהוא פעם צבע תעשייתי, פעם תהליך שריפה המפסל עיתונים ופעם אמנים ואמנות, קהילה וחוויה, הנוצקים אל מרחב אחד.
גבע גדל (בקיבוץ עין שמר, אביו אביטל גבע הוא אמן מושגי העוסק בתפר בין אמנות לחקלאות וחינוך) בזרועות האמנות, המחשבה הקונספטואלית, החקלאית, הקיבוצית, השומר - צעירית וגם בזרועות חווית הניסוי והחיפוש. אלו התפתחו על ידו למחקר על מהות החומר במובנו הרחב, על חיבור בין תחומים, בין אמנות ואנשים ועל תמצות.
רבים היום אולי לא יודעים זאת, אך גם דני קרוון עוד לפניו, גדל (בתל אביב של פעם) בחממת גידול דומה מאד. הוריו אנשי השומר הצעיר, עלו ארצה בעלייה השלישית בנעוריהם לביתניה. אביו היה אדריכל הגנים הראשון של תל אביב משנות ה-40 עד שנות ה-60 של המאה הקודמת. בנערותו היה קרוון חבר בתנועה, בהמשך היה ממקימי קיבוץ הראל, שלאחר מכן התפרק על רקע אידאולוגי. עבודותיו הראשונות היו איורים לפרסומי השומר הצעיר ולדבר לילדים.
קרוון הוא אם כן, מיסודו איש השומר הצעיר, שהתרגש במיוחד בביקורו האחרון בגבעת חביבה לפני פתיחת התערוכה, מלראות כל כך הרבה חולצות כחולות בחדר אוכל שוקק בצהריי היום. הוא מגיע משם ומביא משם את האמונה העמוקה שאמנות צריכה להיות נחלת הציבור הרחב ולא נחלתם של בודדים. לכן הוא נוסע בשנות החמישים לפירנצה ללמוד את טכניקת הפרסקו. שם הוא נחשף לחשיבותו של המקום ולהיותה של אמנות תלוית מקום. כך הוא מתפתח עם השנים להיות אמן רחב אופקים העוסק במחקר התמצית של מקום, הדרך הפשוטה ביותר לומר את הדברים המקיימים מקום חי, בו האנשים הם אלו שיוצרים אותו ככזה, בהשתמשם בו.
אצל שניהם, הדרך יכולה להיות ארוכה, בלתי ידועה אך עבודת האמנות, כך או אחרת תצטרך להגיע לבסוף אל קיומה האמיתי, הפשוט.
המקום
הם נפגשים בגבעת חביבה ובתוך הבית שלה לאמנות - גלריה גבעת חביבה, צומחים אל ומתוך המקום;
גבעת חביבה היא מקום שהחל מרעיון, מוסד שהפך לסמל שנבנה להיות מקום חי של אנשים.
מקום של קיבוץ, מקום של השומר הצעיר, מקום של חברה משותפת, של יהודים וערבים, מקום של אמנות, מקום של צעירים ומבוגרים כאחד.
פשוט
האם הוא גם מקום של פשטות?
סביבת הגבעה, מבניה ושביליה בנויים כקיבוץ: דשא ירוק בעיניים שניתן לרוץ בו ולחוש חופש גדול;
מבני באוהאוס לצד צריפי קיבוץ של פעם; מבני ציבור בדומה לקיבוץ, חלקם פנינות ארכיטקטוניות שנבנו על ידי האדריכלים מסטצ'קין וחיליק ערד ובו גם המבט הברוטליסטי, החשוף, הלא מכוסה או מקושט אלא גלוי, שמראהו כתכונתו.
קרוון וגבע יוצרים את הפשטות של כל אחד מהם ומגלים את הפשטות המשותפת לשניהם.
פשטות שמקורה בילדות ובמקום, במשחקי החול בים, במגרש הגרוטאות או בערימת הרגבים שמעבר לגדר.
עומק
נכון שמן הפשוט ניתן להגיע אל הפשט, אך מהותו האמיתית היא עמוקה.
רוחבה ופתיחותה משאירים מנעד גדול מבסיסו של רעיון אל שמימיו, מחומריותו עד לרוחניותו.
הפשוט מתחיל מתכונתו היסודית, השימושית, הפיזית וזו מקיימת שכבות רבות של משמעויות מופשטות עד מטא -פיזיות במהות אחת.
כדי להגיע אל הפשוט כאמן בוגר צריך לפחות שניים: יכולת חיפוש וחקירה הקשורים בניסוי ומשך (גבע) תוך הקשבה מלאה למקום (קרוון), ו- חיבור אל הילדות.
"הדרך הפשוטה היא העמוקה ביותר" כתב דני לעתר בשבועות האחרונים.
עומק הפשוט לא במקרה מגיע אל המופשט, הוא קשור באופן מובנה אל מהותה של האמנות המופשטת.
מופשט
שניהם יוצרים מופשט, אמיתי, חי, יומיומי, אפילו נשגב ביומיומיותו. מופשט הרמוני אך מושג, המתקיים ומתרחש תוך שימוש בצומח ובאור, בחול ובאדמה, בגאומטרי ובתעשייתי. האמנות המופשטת שהתרחקה מהטבע כייצוג ראליסטי, חוזרת אצל קרוון וגבע אל הטבע ממקום אחר. אצל עתר גבע באפשרויות הרבות, אצל קרוון באפשרויות הרבות המתכנסות לאחת ובשניהם בשאיפה אל ההרמוני- האידאלי החי.
האמנות המופשטת נוצרה בתקופה של תחושת יצירת עולם חדש, טוב יותר, תקופה חדשה, מתוקנת, עם ערכי החופש והסוציאליזם (דרור לחופש ופת לדל, טשרניחובסקי). האמנים בתקופה זו רצו ליצור תיקון, אמנותי. המופשט נולד.
עוד קטע מדבריה של רובנר באותו יום עיון, הפעם בציטוט שכתב מוטי עומר באחד הקטלוגים של דני קרוון:
"קרוון קשוב ונענה לדרישות ונתונים של הזמן והמקום הספציפיים. דני דגל בצורך לטעת תכנים בתכונות של המעשה האמנותי מתוך אמונה כי הערך העיקרי של העשייה האמנותית היא פעולת התיקון. יהיה זה תיקון לחי, לצומח, לחברה, לסביבה הקרובה או לעולם בכללותו."
אצל קרוון וגבע זהו מפגש, אמירת דעת ויצירת מקום, בין אמנות מופשטת, לרעיון ולערכים הומניים.
זו בחירה מודעת במבט התמים שאינו מוכן להיות ציני. מבט שמתעקש לזכור את המקור הראשוני ליצירה, גם לאחר שערך סיבוב שלם של חיפוש והקשבה והגיע לבסוף אל הפשוט ואל עומקו, אל תמציתו וטבעו.
החומר
חומרי היצירה כמו החול, עץ הזית ועצי ההדר כחומרים של אמנות אצל קרוון (גם אצל גבע) הופכים לעבודת אמנות מתמשכת ואינסופית. אצל גבע הצבע הנשפך, מתפשט כרצונו, נוזל, מתלכד ומתקבע, "בניסיון לאבד צורה ולמצוא אותה מחדש" (עתר גבע), כמו גם תהליכי השריפה הפיסוליים, יחד עם הריח המלווה אותם, שואלים על חלקם של התהליכים בעבודה עצמה כיוצרים שותפים. אצל קרוון השותפים הם האוויר, הרוח והאוויר, האור והצל, תנועת החול הנשפך על חול, אותם בחר כשותפיו.
אצל שניהם, המופשט הוא יחסים בין הגאומטרי לצורה הטבעית, בין החומר התעשייתי (בטון, עץ, פלדה, מראה, צבע) לחומרי האמנות הטבעיים. הזמן הוא בעל משקל גדול, נדמה כאילו הם רואים בו חומר נוסף. גם באור, בלבן. חומר. גם בסקלה של שחור- לבן, יום לילה, אור –צל היא חומר. התערוכה היא כמעט מונוכרומטית עד שהיא חיה כל כך. החומר האחרון הנוסף המתלווה תמידית הוא האדם, החוליה המחברת הכל.
_________________________________
תנועות שלמות נוצרות בעולם היום כראקציה לעודפות בכמויות, בגירויים, בהיצע, בתחרות, באפשרויות. אלה חשות שפשטות כתפיסה היא תשובה טובה לבעיות גדולות שמתקיימות בעולם כעת. הדור הצעיר ודאי יסכים לכך. גם קרוון וגבע חושבים כך תוך שהם עושים אמנות חיה במיטבה.
ענת לידרור ונועה קרוון כהן.
_________________________________
נ.ב.
קיבוץ
התערוכה מסתכלת ברעיון הקיבוץ, שקרוון היה מחבריו ועתר גבע נולד לתוכו וחבר בו.
האם ערכי הפשטות שהיו חלק כל כך טבעי בו ובמשנתו לעולם, מהותיים לו? האם הקיבוץ, רעיון הקיבוץ ומה שהוא יכול להיות בהשפעה מחודשת על החברה היום, מוותר על אותה פשטות פתוחה ועמוקה, תמצית הדברים, כדרך? או שהוא מחליט לחפש את ההגדרה שלו לתצורתה במאה ה-21?
די רבים רוצים לעבור היום לקיבוץ. למה? בגלל אותה פשטות, שחסרה להם כבר כל כך.
בו בזמן מבפנים, קהילות קיבוציות שלמות עוסקות יותר ויותר בחיבור לחיי הנוחות והמותרות, אל "הפרטי, האישי והשלי". האם הקיבוץ המתחדש יעצור ויבדוק אם חובה לאבד את התמצית היקרה הזו?
ענת לידרור
דני קרוון, 89, פסל, יוצר ואמן בינלאומי, יצר עד היום מעל 70 פרויקטים בארץ ובעולם, כולם מקומות וביניהם, בארץ, יצירות מופת דוגמת אנדרטת (חטיבת) הנגב, כיכר לבנה וכיכר התרבות (הבימה). לפני כשלושה חודשים התקיים יום עיון מקיף על יצירתו בבית לאמנות ישראלית - המכללה האקדמית תל אביב-יפו, בו אחת הדוברות, האמנית מיכל רובנר, סיפרה: "כששאלתי את דני איך הוא מגדיר את עצמו, הוא ענה: פעם קראתי לעצחר כך פסל, קראו לי תפאורן, אחר כך קראו לי מעצב תפאורות. היום אני קורא לעצמי פסל, יוצר. אני פותח חלונות חדשים, מתחיל מכלום, מתחיל מאפס."
רובנר מקריאה מתוך הספר – 'מילה במילה' ובו הגדרה של מילים מקבילות למושג יוצר: בונה, בורא, הוגה, גורם, יוצר, זומם, חצב, חושב, יוזם, יולד, יוצק, מבסס, מבצע, מגלה, מוליד, מחבר, מחדש, מחולל, מטביע, מטפח, מייסד, מייצר, מכונן, מכין, ממציא, מעלה בליבו, מעמיד, מפיק, מפתח, מצמיח, מקים, מתכנן, מתקין, עובד, עוסק, עושה, פועל. ומסכמת בעצמה: "מרחבים רחבים כל כך של יצירה".
עתר גבע, 45, שבמובנים רבים, דרכו עוד לפניו אך אם מחפשים הגדרה למה שהוא עושה, המילים האלו לא גדולות עליו. הוא יוצר (לעיתים עם שותפים) אמנות במרחב שבין ציור ופיסול; אירועים חיים שהם עבודות אמנות גדולות ונושמות המשלבות אמנים רבים ואמנותם ואת הקהל שמשתתף וחווה, דוגמת 'מתחת לפנס' (אירוע אמנות לאור פנסי רחוב) ו'ארטפטפת' (אירוע אמנות, מחקר המשלב בין אמנות, מדע וחינוך). בכל המרחבים מרגישים שהוא מתרגש מהמרחב הבלתי נשלט, מהקומפוזיציה שנוצרת באמצעות החומר; חומר שהוא פעם צבע תעשייתי, פעם תהליך שריפה המפסל עיתונים ופעם אמנים ואמנות, קהילה וחוויה, הנוצקים אל מרחב אחד.
גבע גדל (בקיבוץ עין שמר, אביו אביטל גבע הוא אמן מושגי העוסק בתפר בין אמנות לחקלאות וחינוך) בזרועות האמנות, המחשבה הקונספטואלית, החקלאית, הקיבוצית, השומר - צעירית וגם בזרועות חווית הניסוי והחיפוש. אלו התפתחו על ידו למחקר על מהות החומר במובנו הרחב, על חיבור בין תחומים, בין אמנות ואנשים ועל תמצות.
רבים היום אולי לא יודעים זאת, אך גם דני קרוון עוד לפניו, גדל (בתל אביב של פעם) בחממת גידול דומה מאד. הוריו אנשי השומר הצעיר, עלו ארצה בעלייה השלישית בנעוריהם לביתניה. אביו היה אדריכל הגנים הראשון של תל אביב משנות ה-40 עד שנות ה-60 של המאה הקודמת. בנערותו היה קרוון חבר בתנועה, בהמשך היה ממקימי קיבוץ הראל, שלאחר מכן התפרק על רקע אידאולוגי. עבודותיו הראשונות היו איורים לפרסומי השומר הצעיר ולדבר לילדים.
קרוון הוא אם כן, מיסודו איש השומר הצעיר, שהתרגש במיוחד בביקורו האחרון בגבעת חביבה לפני פתיחת התערוכה, מלראות כל כך הרבה חולצות כחולות בחדר אוכל שוקק בצהריי היום. הוא מגיע משם ומביא משם את האמונה העמוקה שאמנות צריכה להיות נחלת הציבור הרחב ולא נחלתם של בודדים. לכן הוא נוסע בשנות החמישים לפירנצה ללמוד את טכניקת הפרסקו. שם הוא נחשף לחשיבותו של המקום ולהיותה של אמנות תלוית מקום. כך הוא מתפתח עם השנים להיות אמן רחב אופקים העוסק במחקר התמצית של מקום, הדרך הפשוטה ביותר לומר את הדברים המקיימים מקום חי, בו האנשים הם אלו שיוצרים אותו ככזה, בהשתמשם בו.
אצל שניהם, הדרך יכולה להיות ארוכה, בלתי ידועה אך עבודת האמנות, כך או אחרת תצטרך להגיע לבסוף אל קיומה האמיתי, הפשוט.
המקום
הם נפגשים בגבעת חביבה ובתוך הבית שלה לאמנות - גלריה גבעת חביבה, צומחים אל ומתוך המקום;
גבעת חביבה היא מקום שהחל מרעיון, מוסד שהפך לסמל שנבנה להיות מקום חי של אנשים.
מקום של קיבוץ, מקום של השומר הצעיר, מקום של חברה משותפת, של יהודים וערבים, מקום של אמנות, מקום של צעירים ומבוגרים כאחד.
פשוט
האם הוא גם מקום של פשטות?
סביבת הגבעה, מבניה ושביליה בנויים כקיבוץ: דשא ירוק בעיניים שניתן לרוץ בו ולחוש חופש גדול;
מבני באוהאוס לצד צריפי קיבוץ של פעם; מבני ציבור בדומה לקיבוץ, חלקם פנינות ארכיטקטוניות שנבנו על ידי האדריכלים מסטצ'קין וחיליק ערד ובו גם המבט הברוטליסטי, החשוף, הלא מכוסה או מקושט אלא גלוי, שמראהו כתכונתו.
קרוון וגבע יוצרים את הפשטות של כל אחד מהם ומגלים את הפשטות המשותפת לשניהם.
פשטות שמקורה בילדות ובמקום, במשחקי החול בים, במגרש הגרוטאות או בערימת הרגבים שמעבר לגדר.
עומק
נכון שמן הפשוט ניתן להגיע אל הפשט, אך מהותו האמיתית היא עמוקה.
רוחבה ופתיחותה משאירים מנעד גדול מבסיסו של רעיון אל שמימיו, מחומריותו עד לרוחניותו.
הפשוט מתחיל מתכונתו היסודית, השימושית, הפיזית וזו מקיימת שכבות רבות של משמעויות מופשטות עד מטא -פיזיות במהות אחת.
כדי להגיע אל הפשוט כאמן בוגר צריך לפחות שניים: יכולת חיפוש וחקירה הקשורים בניסוי ומשך (גבע) תוך הקשבה מלאה למקום (קרוון), ו- חיבור אל הילדות.
"הדרך הפשוטה היא העמוקה ביותר" כתב דני לעתר בשבועות האחרונים.
עומק הפשוט לא במקרה מגיע אל המופשט, הוא קשור באופן מובנה אל מהותה של האמנות המופשטת.
מופשט
שניהם יוצרים מופשט, אמיתי, חי, יומיומי, אפילו נשגב ביומיומיותו. מופשט הרמוני אך מושג, המתקיים ומתרחש תוך שימוש בצומח ובאור, בחול ובאדמה, בגאומטרי ובתעשייתי. האמנות המופשטת שהתרחקה מהטבע כייצוג ראליסטי, חוזרת אצל קרוון וגבע אל הטבע ממקום אחר. אצל עתר גבע באפשרויות הרבות, אצל קרוון באפשרויות הרבות המתכנסות לאחת ובשניהם בשאיפה אל ההרמוני- האידאלי החי.
האמנות המופשטת נוצרה בתקופה של תחושת יצירת עולם חדש, טוב יותר, תקופה חדשה, מתוקנת, עם ערכי החופש והסוציאליזם (דרור לחופש ופת לדל, טשרניחובסקי). האמנים בתקופה זו רצו ליצור תיקון, אמנותי. המופשט נולד.
עוד קטע מדבריה של רובנר באותו יום עיון, הפעם בציטוט שכתב מוטי עומר באחד הקטלוגים של דני קרוון:
"קרוון קשוב ונענה לדרישות ונתונים של הזמן והמקום הספציפיים. דני דגל בצורך לטעת תכנים בתכונות של המעשה האמנותי מתוך אמונה כי הערך העיקרי של העשייה האמנותית היא פעולת התיקון. יהיה זה תיקון לחי, לצומח, לחברה, לסביבה הקרובה או לעולם בכללותו."
אצל קרוון וגבע זהו מפגש, אמירת דעת ויצירת מקום, בין אמנות מופשטת, לרעיון ולערכים הומניים.
זו בחירה מודעת במבט התמים שאינו מוכן להיות ציני. מבט שמתעקש לזכור את המקור הראשוני ליצירה, גם לאחר שערך סיבוב שלם של חיפוש והקשבה והגיע לבסוף אל הפשוט ואל עומקו, אל תמציתו וטבעו.
החומר
חומרי היצירה כמו החול, עץ הזית ועצי ההדר כחומרים של אמנות אצל קרוון (גם אצל גבע) הופכים לעבודת אמנות מתמשכת ואינסופית. אצל גבע הצבע הנשפך, מתפשט כרצונו, נוזל, מתלכד ומתקבע, "בניסיון לאבד צורה ולמצוא אותה מחדש" (עתר גבע), כמו גם תהליכי השריפה הפיסוליים, יחד עם הריח המלווה אותם, שואלים על חלקם של התהליכים בעבודה עצמה כיוצרים שותפים. אצל קרוון השותפים הם האוויר, הרוח והאוויר, האור והצל, תנועת החול הנשפך על חול, אותם בחר כשותפיו.
אצל שניהם, המופשט הוא יחסים בין הגאומטרי לצורה הטבעית, בין החומר התעשייתי (בטון, עץ, פלדה, מראה, צבע) לחומרי האמנות הטבעיים. הזמן הוא בעל משקל גדול, נדמה כאילו הם רואים בו חומר נוסף. גם באור, בלבן. חומר. גם בסקלה של שחור- לבן, יום לילה, אור –צל היא חומר. התערוכה היא כמעט מונוכרומטית עד שהיא חיה כל כך. החומר האחרון הנוסף המתלווה תמידית הוא האדם, החוליה המחברת הכל.
_________________________________
תנועות שלמות נוצרות בעולם היום כראקציה לעודפות בכמויות, בגירויים, בהיצע, בתחרות, באפשרויות. אלה חשות שפשטות כתפיסה היא תשובה טובה לבעיות גדולות שמתקיימות בעולם כעת. הדור הצעיר ודאי יסכים לכך. גם קרוון וגבע חושבים כך תוך שהם עושים אמנות חיה במיטבה.
ענת לידרור ונועה קרוון כהן.
_________________________________
נ.ב.
קיבוץ
התערוכה מסתכלת ברעיון הקיבוץ, שקרוון היה מחבריו ועתר גבע נולד לתוכו וחבר בו.
האם ערכי הפשטות שהיו חלק כל כך טבעי בו ובמשנתו לעולם, מהותיים לו? האם הקיבוץ, רעיון הקיבוץ ומה שהוא יכול להיות בהשפעה מחודשת על החברה היום, מוותר על אותה פשטות פתוחה ועמוקה, תמצית הדברים, כדרך? או שהוא מחליט לחפש את ההגדרה שלו לתצורתה במאה ה-21?
די רבים רוצים לעבור היום לקיבוץ. למה? בגלל אותה פשטות, שחסרה להם כבר כל כך.
בו בזמן מבפנים, קהילות קיבוציות שלמות עוסקות יותר ויותר בחיבור לחיי הנוחות והמותרות, אל "הפרטי, האישי והשלי". האם הקיבוץ המתחדש יעצור ויבדוק אם חובה לאבד את התמצית היקרה הזו?
ענת לידרור
