מלח הארץ וכלת הים - סיגלית לנדאו

אוצרת: ענת לידרור

לסיור הוירטואלי בקרו:

התערוכה של סיגלית לנדאו ויותם פרום בגבעת חביבה מדברת את המתח, המפגש והאפשרות היהודית - ערבית, מערבית - מזרחית, גברית - נשית, מתוך עבודות הנטועות עמוק בארץ הזאת.

נדמה כי מעולם לא הגדירו את עבודתה של סיגלית לנדאו קודם כל כפוליטית, ובמידה רבה בצדק: היא מניעה תחושות ראשוניות ורגשות ראשוניים בעוצמה, היא אמנות במיטבה, אך בסופו של דבר היא פוליטית, מאד.

ייתכן כי זה נבע מכך שבכל עבודה, תערוכה או מקום בו יצרה, לנדאו בוראת עולם, יוצרת תמה כולית שבה חוויה רגשית חזקה, אסתטיקה מדויקת, הקשרים לשכבות, תקופות ויצירות בתולדות האמנות, אסוציאציות אישיות –אנושיות הרכובות על אותו מיתר, וקונוטציות ישראליות שבאופן יוצא דופן הצליחו לחצות את הים גם אל הקהל הרחב שפגש אותן מחוץ לארץ הזו.

כבר בתחילת דרכה, הצליחה באמנות שלה לטלטל באופן חזק את עמודי התווך של עולם האמנות על שכלתנותו העיקשת, סמכותנותו הגברית השלטת והפחד הגדול שלו מפני הרוחני באמנות; פחד שעשרים וחמש שנה אחרי, מתחיל סוף סוף להיסדק ולהתערער גם בעמודי השדרה המרכזיים של עולם האמנות. לסיגלית לנדאו יש חלק בזה. היא הביאה רוח חדשה, חודרת, בלי חשש; אמנות חשופה, לעיתים עד לשד העצמות, קטנה וגדולה כאחת, לא רק בממד הפיזי, בכל הממדים, כמוה. לנדאו בעצם מעולם לא עצרה כדי לקרוא תיגר על אותם כוחות אלא דהרה קדימה במעגליה; מעגלים שיופיעו עוד ועוד בעבודותיה על צורתם הראשונית, המחזורית, המדיטטיבית והשלמה.

כמי שהציגה ומציגה במקומות החשובים ביותר בעולם ובארץ, מה יכולה לתת לה גבעת חביבה הפשוטה?

ייתכן שמפגש בין האמנות שלה לרעיון חי, מרחב, מקום שבו אנשים ותרבויות נפגשים, חיים, לומדים ויוצרים ביחד, על כל המורכבות שבכך. אולי אף מבט המאגד יחד ציר מפגש בין: קיבוצי/ נגבי/ ירושלמי/ אשכנזי/ חקלאי - ערבי/ עזתי/ ירדני/פועלי/ יצרני.

כך נרקמו אל החלל עבודות מתקופות שונות שלרוב לא הופיעו יחד בעבר, בהן נקודות מפגש קטנות/גדולות בין המערבי היהודי, האירופאי, למזרחי הערבי, המזרח תיכוני.

גבעת חביבה פתוחה לכל הקהלים אך מורכבת כארגון ברובה מחברי קיבוץ ואזרחים ערבים תושבי ואדי ערה. שורשיהם עשויים יהדות מזרח אירופאית ציונית וחלוצית במקורה וערביות הנטועה עמוק במקום; שתי אוכלוסיות שזוכרות עקירה ונדודים מהם, שנושאות זאת בליבן.

בעבודה האינטימית 'מות הברבור', מפוסלים ריחות הרחוב המזרחי וזיכרונות תכשיטים אירופאים כקופסת תכשיטים מנגנת לצלילי נעימת הברבור המת של קאמי סן-סנס. את גבעת חביבה העבודה הזו פוגשת באחת מנקודות המפגש והשוני הלא תמיד מדוברות שלה. שני קצוות תרבותיים שהמחבר ביניהם הוא תפיסה מוסרית ואנושית משותפת, שנדמה כי היום יותר מתמיד מחפשת חבל הצלה במדינתנו.

המפגש של הגבעה וחזונה עם עבודתה של לנדאו, פותח שאלות שאינן תמיד מדוברות ושם אותן על השולחן. האם למשל, האפשרות לבנות גשר צף בין ישראל לירדן על ים המלח, פרויקט שלנדאו בראה כפוטנציאל להגשמה, מעניינת את תושבי ואדי ערה, ובעצם את אזרחי ישראל הערבים?

במקביל, הסכמי השלום האחרונים עם דובאי, בחריין ומרוקו - איפה הם פוגשים את ערביי ישראל?

איך יפגוש החלל הפנימי של התערוכה, בו עירום הוא חלק טבעי ונוכח, את הקהל של ערביי ואדי ערה, שיש בו נשים וגברים, דתיים וחילוניים, דור בוגר ודור צעיר?

בווידאו 'הולה תיל' הפשוט והאינטימי, היא מסובבת חישוק הולה הופ על בטנה כשהחישוק העשוי תיל דוקר, פוצע את גופה בכל סיבוב. בעוד הגוף נפצע בסיבוב של משחק וכאב הכולא את הבטן, ברקע נמצאים הים והאופק הרחבים והאינסופיים. DeadSee, היא עבודת וידאו מורכבת ויקרה, נדירה בממדי יצירתה. גם כאן היא נמצאת בה באופן מוחלט; דקה, עירומה כחלק משרשרת אבטיחים, המדממים בסופה. היופי והכאב נחווים בו זמנית בקו חותך הפונה קודם כל אל הבטן כשהוא מדלג מעבר לראש המנסה לפענח. באותו אופן פועלת החשיפה המדיטטיבית, לרגעים פתוחה ופותחת ולרגעים עירומה וחשופה להחריד.

ציר נוסף המרחף בחלל הוא גברי-נשי. הנשי מופיע כגופה של לנדאו, כגופה הנעדר של דמותה של לאה בשמלתה השחורה ובו שרשרת הנשים שגילמו את תפקידה במחזה "הדיבוק" לאורך השנים, דוגמת חנה רובינא ואחרות. הוא מופיע גם כדימוי הכלה הנעדרת המופיעה בשמלה שהולבנה על ידי המלח, ובשלוש הנשים החורצות את הקרקע הנעלמת בין הגלים לסף החוף, על הגבול בין המים האינסופיים, לקרקע בין אשקלון לעזה בעבודתה 'בתולות הים'. כל אלו מופיעים אל מול הגוף הגברי המיוצג בתנועות הגוף של הפועלים במסיק זיתים מעלה דופק בקיבוץ רביבים בנגב, בבגדיהם המתכבסים-נסחטים בעבודת ה-'חלון', באיש המכין כנאפה ובנערים המשחקים בסכין משחק טריטוריה בחול בעבודת הווידאו 'עזקלון'.
בווידאו 'ידיים', הידיים החופרות בחול הן יד של גבר ויד של אישה הנעות לפגוש זו את זו מבלי לראות, אך עם כיוון וידיעה. כאן חוברים המפגשים המגדריים, הפוליטיים והחברתיים על רקע קולן של דמויות פוליטיות, ביניהן: יאסר ערפאת, בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, אחמד טיבי, ביל קלינטון, שמעון פרס, יצחק רבין וברק אובמה. לבסוף נוצר מקום אליו צבעים יכולים להימזג, אך לא להימחק.

היא לא לבד: מאחורי 'סיגלית לנדאו' נמצא צוות שלם. זהו צוות של עבודה, הפקה ועשייה. לנדאו היא קודם כל אמנית פועלת ועובדת, כך גם הצוות שאיתה. יותם פרום, בן זוגה וצלם מופלא, נמצא אתה בכל. התערוכה, ובפרט הצילומים המופיעים בה, הם עבודה משותפת שלו ושלה.

התערוכה הזו היא קטנה – גדולה: החלל מוגבל, הרבדים רבים.
תמצאו בה חלל זורם של עבודות צילום, ווידאו, אובייקטים פיסוליים ועבודת קיר חוץ רישומית 'דרך מלח' שתישאר כאן, מתבוננת בעבודת ה'פרדס' של דני קרוון.

האמנות של סיגלית לנדאו היא מהפנטת. הפנוט יפה וכואב, הפנוט של הבלתי מתפשר באמנות המתעקש על האפשרי במציאות. בתוך האפשרי הזה, גם ודווקא בארץ שהיא מקבץ רחב של רבגוניות תרבותית, ההגמוניה ומלחמת הזהויות יכולות להתחלף בדלת אמיתית שתיפתח. אצלנו, בגבעת חביבה, זה כבר קורה.

לטקסט אוצרות המלא כאן

ענת לידרור, אוצרת התערוכה

למאמרו של גדעון עפרת / מבקר אמנות- " המסיק" כאן

לשיח הגלריה עם סיגלית לנדאו יותם פרום ולהרצאתו של גדעון עפרת כאן

במדיה: