תערוכת היחיד של הפסל צביקה אלטמן בגלריה GH גבעת חביבה לאמנות מסכמת שנים של פיסול ומחקר בחומר וברוח, ומעל ארבע שנות תעופה במרחבי התודעה.
התערוכה יוצרת מרחב פיסולי במנעד גדול של חומרים,
מרביתם כבדים, שבאופן מפתיע יוצרים ביניהם חלל אוורירי. החומרים המשתתפים במשחק
(בזלת, ברזל, שיש, אבן, זכוכית, עץ תעשייתי, פח, אלומיניום, חול, נייר, כתב) הם
נוצרת שירה בלתי כתובה: לאוויר, לרוח ולתעופה על מצביה השונים: טיסה, תעופה בעלי משקל פיזי, סגולי ורוחני. מתוך חומרי הפיסול, מן הכבדים ועד לקלים שבהם, אחד בין החומר לרוח.
מעגלית, אנכית ואופקית, צלילה, דאייה, נסיקה. בין השורות אלטמן בעצם משרטט קו רציף
זוגיות מאוזנת 2, 2020. זכוכית
אמת אחרת 0794, 2020. עץ תעשייתי, מצפן, דפי בוקר
אביו של צביקה אלטמן היה מעובדי התעשייה האווירית שנים רבות. צביקה עצמו מפחד מציפורים פחד בלתי מוסבר. כאן הוא מוצא עצמו מפסל אותן שוב ושוב בחומרים שונים, במצבים וביחסים שונים. הוא משרטט את אפשרויות התעופה שלהן, שלנו.
אלטמן מלווה את עבודתו ביחסי גומלין הדוקים עם אוסף מקורות, ביניהם היהדות כדרך חיים תרבותית ורוחנית אותה הוא חוקר בחייו האישיים, חוכמתו של רוּמי שנחשב לגדול המשוררים וההוגים הסוּפיים, דרכה הוא מתרגל ריקוד סופי מדיטטיבי, והספר פורץ התודעה משנת 1970 'ג'ונתן ליווינגסטון השחף' של ריצ'ארד באך ובו צילומיו של ראסל מונסון שנחרתו בתודעת רבים.
ספר זה היה עבור דורות שלמים מגדלור תפיסתי בנוגע לכוחה של המחשבה
להשפיע על העולם הפיזי בו אנו חיים, כמו על יכולתו של השחף שבתוך כל אחד מאתנו לעוף. הוא היה גם אבן דרך בתחום תפיסת היכולת האישית להתרומם מעבר לנטיות הקונפורמיסטיות של להקה, קבוצה או חברה, ולבחור אחרת.
ל"ו צודקים מעדת שחרית, 2020
סיפור משפחתי, 2019. ברזל
'ג'ונתן ליווניגסטון השחף' ליווה את צביקה ואחר כך את שנינו בשיחותינו לאורך תהליך יצירת התערוכה. בעלי הכנף משתמשים בתנועה כדי לחיות. מתוכם "בעלי המעוף" משתמשים בה כדי להתפתח. הם אלו היוצאים מהשגרה, רואים רחוק, מעבר למה שניתן לדמיין. הם עושים זאת דרך הגוף תוך שהם עוסקים ב"אימוני תעופה", אימונים המושתתים על תנועה. מוטיב התנועה הוא זה
שמאפשר להם להתקדם ולנוע הלאה. מהיותו חלק מהעולם הפיזי הוא כרוך באימון סיזיפי ורב. מדיום הפיסול הקלאסי הוא במהותו כמעט ההיפך הגמור מתנועה. צביקה אלטמן מתוך אותה סיזיפיות, מפסל וחושב אחרת.
תפיסת האדם כבורא הבוחר את דרגת התפתחותו ולא כקורבן של נסיבות, ויכולתו האישית של כל אחד מאתנו ליצור מציאות, מגיעה אצל צביקה אלטמן מהמקום הבסיסי ביותר: הוא חוצב באבן וברזל, מכופף ומרַקֵע, חורט וחותך. תהליך היצירה מלווה בפעולות הכרוכות במאמץ פיזי עצום, עם כלי עבודה כבדים, אך לעולם לא נותר שם. מתלווה אליו טיפול מעודן המתייחס לעבודה במובנים רבים כתכשיט.
עפתי, 2020. ברזל
עם כל אחד מן המקורות האלו הוא רוקד ריקוד ארוך ועמוק אך מלא חדווה ואמונה.
צביקה אלטמן הוא איש גבעת חביבה. הוא עבד בה, פיסל בה, לימד בה פיסול. הוא דוגמה לאפשרות קיום של דעות שונות במרחב אחד. בעבודתו 'אחד', וידאו ארט שהינו עבודה יוצאת דופן במרחב הפיסולי, באה לידי ביטוי תפיסת אמונתו המכילה את אפשרות המחיה לכל הדתות באשר הן.
"השחף המגביה עוף, הוא זה המרחיק ראות".
ריצ'ארד באך / 'ג'ונתן ליווינגסטון השחף'
ענת לידרור, אוצרת התערוכה.
פריים מתוך: אחד, 2020. וידאו ארט, 6:45 דקות
________________________________________________
רצוא ושוב, 2020. פח מגולוון, לוח עץ תעשייתי
"ראשית" אמר בקול כבד, "עליכם להבין כי השחף הינו
רעיון החופש הבלתי-מוגבל, בדמותו של השחף הגדול, וכי גופכם כולו מקצה-כנף
עד קצה-כנף, אינו אלא מחשבתכם עצמה".
(מתוך ג'ונתן לוינגסטון השחף, 1970, עמ' 93)


"אם אמנם תלויה ידידותנו בדברים כגון מרחב וזמן, הרי כאשר נצליח לבסוף להתגבר על המרחב והזמן, נשמיד את אחוותנו-שלנו עצמה ! אך אם נתגבר על המרחב, כל שיוותר לנו הוא הכאן. אם נתגבר על הזמן, כל שיוותר לנו הוא העכשיו. ובכן, האם אינף סבור כי נוכל להיפגש פעם-פעמיים בתווך, בין כאן לעכשיו?"
(מתוך ג'ונתן לוינגסטון השחף, 1970, עמ' 63)
"אם רצונך בכך, נוכל להתחיל להתאמן בזמן," אמר צ'אנג, "עד שתוכל לטוס את העבר ואת העתיד. לאחר-מכן תהיה נכון להחל בדבר הקשה, הנשגב והמשעשע מכל. נכון תהיה להתחיל לטוס מעלה וללמוד את משמעותם של טוב-הלב והאהבה."
(מתוך ג'ונתן לוינגסטון השחף, 1970, עמ' 61)