ריקוד של שפיות - מבט עכשווי אל מציאויות מורכבות- קבוצתית
'ריקוד של שפיות'
מבט עכשווי אל מציאויות מורכבות
מבט עכשווי אל מציאויות מורכבות
התערוכה מציגה גוף עבודות של אמנים צעירים פעילים, יוצאי מוסדות אמנות בישראל, ביניהם: בית ספר אורנים, אוניברסיטת
חיפה, בית הספר מנשר לאמנות, בצלאל- האקדמיה לעיצוב ואמנות ירושלים, המדרשה- בית
ברל, המכון לאמנויות המכללה האקדמית תל חי, המרכז האקדמי ויצו חיפה.
בימים אלו, אחת מן האפשרויות העיקריות
לתקווה היא הפניית הזרקור אל תפיסת עולמם של אמנים צעירים, השייכים
בדורם לדור ההנהגה הבא, היכולים להוות סמן דרך משמעותי בשדה האמנות ולהיות הקול
הבא המשפיע; זה שגדל במציאות ובזמנים של 20-30 השנים האחרונות כאן בישראל.
התערוכה 'ריקוד של שפיות' דנה בצורך שלנו לנוע מתוך המציאות הקיימת, בכמיהה העזה לרקוד במקום להיאבק וליצור מציאות אחת מכילה. מציאות אחת גם אם היא מורכבת, טובה מן ההכרח לחיות מציאויות מרובות המקיימות אין סוף סתירות פנימיות. התערוכה מביאה את ריקוד המרקדים של אלו המתעקשים למצוא אי של שפיות, מגדלור, מגדל של אור שניתן לנוע אליו.
התערוכה 'ריקוד של שפיות' דנה בצורך שלנו לנוע מתוך המציאות הקיימת, בכמיהה העזה לרקוד במקום להיאבק וליצור מציאות אחת מכילה. מציאות אחת גם אם היא מורכבת, טובה מן ההכרח לחיות מציאויות מרובות המקיימות אין סוף סתירות פנימיות. התערוכה מביאה את ריקוד המרקדים של אלו המתעקשים למצוא אי של שפיות, מגדלור, מגדל של אור שניתן לנוע אליו.
התערוכה בוחנת תפיסות, יצירות ומהלכים
אמנותיים בולטים בקרב בוגרים אשר מיקדו את עבודותיהם בנושאי הגדרה עצמית,
זהות, תפיסה או ביקורת חברתית, והגדרת האנושי המשותף.
בימים בהם סוף סוף יוצאת קריאה משמעותית של אזרחי המדינה לעצור את
ההקצנה, ההסתה ושנאה, יש צורך בהרמת ראש והישרת המבט אל עבר מציאויות רבות
החומקות מעינינו.
התבוננות כזו יכולה לכלול את חווית הכאב, התסכול או האירוניה המצויים בהן אך היא גם זו המבססת נקודת מוצא לצמוח ממנה אל עבר עתיד משותף.
הבנת האחר, כאבו ואנושיותו הם כלים הכרחיים ליצירת תשתית לשלום בר קיימא.
התבוננות כזו יכולה לכלול את חווית הכאב, התסכול או האירוניה המצויים בהן אך היא גם זו המבססת נקודת מוצא לצמוח ממנה אל עבר עתיד משותף.
הבנת האחר, כאבו ואנושיותו הם כלים הכרחיים ליצירת תשתית לשלום בר קיימא.
גוף התערוכה מקיים בתוכו 3 רבדים:
הראשון, ראייה אישית, ספציפית, פרטית היכולה להיגזר אל הרחב.
השני, ראייה מערכתית חברתית של יחסי כוח (בין המערכת ליחיד או בין קבוצה לקבוצה קרי: גברים ונשים).
השלישי, ראיית האנושי המשותף המצוי מעל לכל הגדרה, חלוקה או שייכות קבוצתית.
הראשון, ראייה אישית, ספציפית, פרטית היכולה להיגזר אל הרחב.
השני, ראייה מערכתית חברתית של יחסי כוח (בין המערכת ליחיד או בין קבוצה לקבוצה קרי: גברים ונשים).
השלישי, ראיית האנושי המשותף המצוי מעל לכל הגדרה, חלוקה או שייכות קבוצתית.
אותו גוף עסוק בכל זרועותיו (העבודות)
באנושי ובמצבו האנוש. בזיק כוח החיים והתקווה האפשריים ובסכנה המרחפת מעליהם.
הוא מתבונן ב'עכשיו', שולח משקפת אל העתיד ואומר את דברו.
זה הוא גוף מורכב אשר בין
חלקיו השונים (גם אם מתקיימים האחד לצד השני ובונים יחדיו גוף אחד) מתקיים מתח
תמידי; מתח בין מבט ביקורתי על הקיים שמטרתו לפרק (את אותו קיים) לבין הניסיון
העיקש לבנות זהות, לבין האתנחתא המתקבלת באפשרות לנוח לרגעים בצל האנושי המשותף.
דרך זו סוללת אפשרות לבנייה משותפת מתוך שונות. הרכבה מתוך ריבוי.
היחס המגדרי בתערוכה הוא 100:0 ניתן
להקיש מכך את היותה תערוכה נשית. אך היא כזו בתולדה ולא כפרי כוונה מוקדמת. היא
מכירה בעצמה כבעלת מאפיינים נשיים. היא תערוכה של אמנות שנוצרה בידי נשים. האם היא
אמנות נשית? או האם אמנות הנוצרת בידי נשים יש בה מאפיינים בולטים יותר המצביעים
על הכמיהה למשותף? שאלות פתוחות.
בימים בהם סוף סוף יוצאת קריאה משמעותית של אזרחי המדינה לעצור את
ההקצנה, ההסתה ושנאה, יש צורך בהרמת ראש והישרת המבט אל עבר מציאויות רבות החומקות
מעינינו.
התבוננות כזו יכולה לכלול את חווית הכאב, התסכול או האירוניה המצויים בהן אך היא גם זו המבססת נקודת מוצא לצמוח ממנה אל עבר עתיד משותף.
הבנת האחר, כאבו ואנושיותו הם כלים הכרחיים ליצירת תשתית לשלום בר קיימא.
התבוננות כזו יכולה לכלול את חווית הכאב, התסכול או האירוניה המצויים בהן אך היא גם זו המבססת נקודת מוצא לצמוח ממנה אל עבר עתיד משותף.
הבנת האחר, כאבו ואנושיותו הם כלים הכרחיים ליצירת תשתית לשלום בר קיימא.
ענת לידרור,
אוצרת התערוכה
מנהלת מרכז האמנות המשותף גבעת חביבה
אירוע נעילה:
רב שיח גלריה עם פריד אבו- שאקרה ואייל בן דב
בהשתתפות האמניות המציגות בתערוכה:
יום ראשון ה- 1.1.17 בין השעות 10:30- 12:30
התערוכה מציגה גוף עבודות של אמנים צעירים פעילים, יוצאי מוסדות אמנות בישראל, ביניהם: המכון לאמנות אורנים, אוניברסיטת חיפה, בית הספר מנשר לאמנות, בצלאל- האקדמיה לעיצוב ואמנות ירושלים, המדרשה- בית ברל, המכון לאמנויות המכללה האקדמית תל חי והמרכז האקדמי ויצו חיפה.
הפניית הזרקור אל תפיסת עולמם של אמנים צעירים, היכולים להוות סמן דרך משמעותי בשדה האמנות ולהיות הקול הבא המשפיע בעולם באמנות בארץ. התערוכה 'ריקוד של שפיות' דנה בצורך שלנו לנוע מתוך המציאויות השבורות הקיימות אל עבר מציאות אחת מכילה, גם אם מורכבת. התערוכה בוחנת תפיסות, יצירות ומהלכים אמנותיים בולטים בקרב בוגרים אשר מיקדו את עבודותיהם בנושאי הגדרה עצמית, זהות, תפיסה או ביקורת חברתית, והגדרת האנושי המשותף.
פריד אבו שאקרה- אמן רב תחומי. מרצה במכון לאמנות אורנים יליד אום אל פאחם ובוגר בית הספר לאמנות קלישר, הקים ויצר את הגלריה לאמנות באום אל פאחם יחד עם אחיו סעיד אבו שקרה , אוצר הגלריה לאמנות בנצרת.
אייל בן דב- צלם, תאורטיקן של צילום, אוצר תערוכות צילום. מרצה תולדות הצילום ואסתטיקה של הצילום בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, בבי"ס לצילום מוסררה, ירושלים ובמכללת ספיר.
היה שותף בהקמת גלריה לימבוס - מקום לצילום, תל אביב, ובהקמת "ארטנויילנד" תל אביב – ברלין.
היה שותף בהקמת גלריה לימבוס - מקום לצילום, תל אביב, ובהקמת "ארטנויילנד" תל אביב – ברלין.
.מוזמנים: תלמידי אמנות, סטודנטים, אמנים ויוצרים, חובבי אמנות ראשי והקהל הרחב
\הכניסה חופשית
פרסומים על התערוכה:
תרבות
מגזין ברשת
ריקוד של שפיות
עדי פלג, 03/11/2016 - 21:52
במרכז האמנויות, המשותף ליהודים וערבים בגבעת חביבה, אספו 22 עבודות מרחבי הארץ וחיברו אותן לתערוכה אחת שמדברת על המציאות המורכבת במדינה
צילום: מרכז האמנויות גבעת חביבה
תערוכה חדשה במרכז האמנויות בגבעת חביבה, שאוספת אליה 22 עבודות מרחבי מוסדות האקדמיה בארץ, מציגה את
מורכבות הזהות במדינה. נושא התערוכה הוא ההגדרה של מציאויות מורכבות. בתערוכה "ריקוד של שפיות"
ניתן לראות טכניקות שונות: ציורים, צילומים, סרטוני וידאו ואפילו יצירה שהיא אינטרנטית.
מורכבות הזהות במדינה. נושא התערוכה הוא ההגדרה של מציאויות מורכבות. בתערוכה "ריקוד של שפיות"
ניתן לראות טכניקות שונות: ציורים, צילומים, סרטוני וידאו ואפילו יצירה שהיא אינטרנטית.
"ריקוד של שפיות, שמה של התערוכה, מסמל את הצורך שלנו לנוע מתוך המציאות הקיימת אל עבר מקום של תקווה " מסבירה ענת לידרור, אוצרת התערוכה ומנהלת מרכז האמנויות בגבעת חביבה. "כל עבודה מגיעה אלינו ממקום שונה, אבל ביחד כל
היצירות יוצרות אווירה חדשה של תקווה".
היצירות יוצרות אווירה חדשה של תקווה".
עוד מוסיפה לידרור כי "התערוכה מביאה את ריקוד המרקדים של אלו המתעקשים למצוא אי של שפיות, מגדלור,
מגדל של אור שניתן לנוע אליו. היא בוחנת תפיסות, יצירות ומהלכים אמנותיים בולטים בקרב בוגרים אשר מיקדו
את עבודותיהם בנושאי הגדרה עצמית, זהות, תפיסה או ביקורת חברתית, והגדרת האנושי המשותף".
מגדל של אור שניתן לנוע אליו. היא בוחנת תפיסות, יצירות ומהלכים אמנותיים בולטים בקרב בוגרים אשר מיקדו
את עבודותיהם בנושאי הגדרה עצמית, זהות, תפיסה או ביקורת חברתית, והגדרת האנושי המשותף".
התערוכה נפתחת ביום שבת, 12.11.16, ותוצג במשך חודשיים.
X-NET
X-NET
אמה יהודייה, אביה
מוסלמי, והיא עברה חוויות קשות וברחה לאמנות: הביוגרפיה המורכבת של האמנית
סלמא קורבי מכפר
קרע גרמה לה בעיות של זהות וקשיים חברתיים
https://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4889107,00.htmlסלמא קורבי מכפר קרע גרמה לה בעיות של זהות וקשיים חברתיים
השרון הצפוני:
מעריב:
'رقص التعقُّل'
نظرة عصريّة إلى واقع مُعقد
نظرة عصريّة إلى واقع مُعقد
يقدم المعرض مجموعة من أعمال خريجي مؤسسات
الفنون في إسرائيل، من بينها: كلية أورنيم، جامعة حيفا، مدرسة
منشار للفنون، بتساليل – أكاديميّة التصميم والفن القدس، كلية بيت بيرل، معهد
الفنون ومعهد تل حاي للفنون، المركز الأكاديميّ فيتسو حيفا.
في فترتنا هذه، تكمن إحدى الإمكانيّات
الأسياسيّة للأمل في تسليط الأضواء على تصوّرات الفنانين
الشبان، المنتمين إلى جيل قيادات المستقبل، الذين يشكلون علامة فارقة في حقل
الفنون، كي يكونوا الصوت القادم؛ الصوت الذي نما في وخلال واقع الـ 20-30 السنة
الأخيرة في إسرائيل.
معرض" الرقص المتعقّل" يناقش
حاجتنا إلى التحرك في الواقع القائم، والتطلع
العارم إلى الرقص بدل الصراع وخلق واقع واحد شامل. حتى وإن كان ذلك واقع مُركب،
فهو أفضل من حتميّة العيش في واقع متعدد يتضمن توترات داخليّة لا نهاية لها. يقدم
المعرض رقصة الراقصون الذين يصرون على إيجاد جزيرة من التعقّل، منارة، برج ضوء
يمكن التحرك إليه.
يتقصى المعرض تصوّرات، أعمال وسيرورات فنّيّة بارزة لدى خريجيات اركزن أعمالهن في مواضيع تقرير المصير، الهويّة، التصوّر أو النقد الاجتماعيّ وتعريف الشيء الإنسانيّ المُشترك
يتقصى المعرض تصوّرات، أعمال وسيرورات فنّيّة بارزة لدى خريجيات اركزن أعمالهن في مواضيع تقرير المصير، الهويّة، التصوّر أو النقد الاجتماعيّ وتعريف الشيء الإنسانيّ المُشترك
بُني جسد المعرض كجسد
يمارس داخله 3 مستويات:
الأول، نظرة شخصيّة، عينيّة، خاصة قادرة على الاشتقاق نحو العام.
الثاني، نظرة نظاميّة اجتماعيّة لعلاقات القوة (بين النظام والفرد أو بين مجموعة وأخرى، أي: رجال ونساء).
الثالث، رؤية المشترك الإنسانيّ القائم فوق كل تعريف، أو تقسيم أو انتماء لمجموعة غير مجموعة الإنسانيّ.
الأول، نظرة شخصيّة، عينيّة، خاصة قادرة على الاشتقاق نحو العام.
الثاني، نظرة نظاميّة اجتماعيّة لعلاقات القوة (بين النظام والفرد أو بين مجموعة وأخرى، أي: رجال ونساء).
الثالث، رؤية المشترك الإنسانيّ القائم فوق كل تعريف، أو تقسيم أو انتماء لمجموعة غير مجموعة الإنسانيّ.
هذا الجسد منشغل بجميع أذرعه (الأعمال) في
الإنسانيّ وحالته الحرجة. في وميض قوة الحياة والأمل المحتملين وفي
الخطر الذي يحوم فوقهما. وهو يتمعن في "الآن" كمقطع معاينة يرسل ناظورًا
إلى المستقبل ويقول قوله.
إنه جسد مُركّب، بين أجزائه المختلفة (حتى وإن كانت الواحد جنب الآخر وتشكل معًا جسدًا
واحدًا) ثمة توتر دائم. توتر بين نظرة ناقدة لما هو قائم، تهدف إلى تفكيك (ذلك
القائم) والمحاولة الحثيثة لبناء الهويّة، وبين الفاصل الزمنيّ الحاصل من إمكانية
الاستراحة للحظات في ظل الإنسانيّ المشترك. تُمهد هذه الطريق إمكانيّة البناء
المشترك من خلال الاختلاف. التركيب من خلال التعدد.
النسبة الجندريّة في المعرض هي 100:0، مما يعني أن المعرض كله نسائيّ. لكنه كذلك بالولادة وليس نتاج تفكير مقصود.
يعترف المعرض في نفسه كصاحب خصائص نسائيّة. وهو معرض فنون تُنتج بيدي نساء. هل هو
فنّ نسائيّ؟ أو، هل الفنّ الذي تنتجه نساء له خصائص أكثر تميّزًا والتي تشير إلى
التطلع إلى المشترك؟ إنها أسئلة مفتوحة.
في الوقت الذي
يصدر أخيرًا النداء الهام من مواطني الدولة لوقف التطرف والتحريض والكراهية، ثمة حاجة إلى رفع الهامات وتحديق الأنظار نحو
الواقع المتعدد الذي يغيب عن بصرنا. هذا التمعن يشمل تجربة الألم والإحباط أو السخرية القائمة في ذلك الواقع،
لكنه هو الذي يشكل نقطة الانطلاق للنمو نحو مستقبل مشترك.
فهم الآخر، ألمه وإنسانيته هو أداة ضرورية لبناء الأرضية للسلام المستدام.
فهم الآخر، ألمه وإنسانيته هو أداة ضرورية لبناء الأرضية للسلام المستدام.
عنات ليدرور، أمينة المعرض
ومديرة مركز الفنون المشترك في جبعات
حبيبة
'Dance of Sanity'
Contemporary Perception of Complex Realities
Contemporary Perception of Complex Realities
The exhibition showcases
a body of work by graduates of various art institutes in Israel, including: Oranim
Academic College, Haifa University, Minshar School of Art, Betzalel Academy of
Art and Design, Hamidrasha – Beit Berl College, The Art Institute at Tel-Hai
Academic College, WIZO Haifa Academy of Design and Education.
One major possibility
for hope these days is turning the public eye to the viewpoint of young artists, who belong to the next
generation of leaders, and who could serve as significant trailblazers in the
field of art and become the next voice; the one that grew in the reality of the
past twenty-thirty years in Israel.
'Dance of Sanity' deals
with our need to move out of existing reality, our yearning to dance rather
than fight, and to create one inclusive reality. One reality, even if complex,
is better than the necessity to live a variety of realities with endless
internal contradictions. The exhibition presents the dance of those who insist
on finding an island of sanity, a lighthouse, a beacon of light towards which
one can move.
The exhibition examines
perceptions, projects and outstanding artistic endeavors among graduates who
focused their work on subjects of self-determination, identity, social ideology
or criticism, and the definition of what is commonly human.
The body of works in the
show is comprised of three levels:
First, a personal, specific, individual view, which can be more broadly applied. Second, a holistic social view of power relations (between the system and the individual or between groups, i.e. men and women). Third, seeing what is commonly human and above any definition, classification or group affiliation.
First, a personal, specific, individual view, which can be more broadly applied. Second, a holistic social view of power relations (between the system and the individual or between groups, i.e. men and women). Third, seeing what is commonly human and above any definition, classification or group affiliation.
This body of work is concerned
on all levels with the human and its desperate condition, with the spark of life
and hope and the danger looming above it. It observes the here and now through
numerous lenses, directing a telescope into the future and having a say.
This is a complex body maintaining constant tension between its different parts, even if they exist side by side and comprise one whole. This tension exists between a critical outlook on the status quo, in order to deconstruct it; the persistent attempt to construct an identity; and the pause resulting from a moment of rest in the shadow of everything commonly human. This enables building something together, based on diversity.
This is a complex body maintaining constant tension between its different parts, even if they exist side by side and comprise one whole. This tension exists between a critical outlook on the status quo, in order to deconstruct it; the persistent attempt to construct an identity; and the pause resulting from a moment of rest in the shadow of everything commonly human. This enables building something together, based on diversity.
The gender ratio in the
exhibition is 100:0. One could deduce therefore that this is a feminine show.
However, this is the outcome, not the initial plan. The show recognizes itself
as having feminine qualities. It is a show of art created by women. Is this
feminine art? Does art created by women have more prominent features that
indicate a desire for something in common? These questions remain open.
In these days when
citizens of this country finally raise their voices demanding to put an end to
extremism, incitement and hatred, we need to lift up our heads and direct
our gaze at many fleeting realities that escape our attention. Such a gaze can include the experiences of
pain, frustration or irony inherent to those realities, yet it also sets a
starting point enabling us to grow into a shared future. Understanding the
Other, their pain and their humanity, are essential tools for creating the
basis for sustainable peace.
Anat Lidror , Curator
Director of Givat Haviva Collaborative
Art Center