שיחות - דיאלוג נשי- קבוצתית
סונדוס לחאם, נורה פורת, אמירה פודי, איילת גד, נרדינה מוגזייל שאמס, דנה ניצני
אוצרות: ענת לידרור וחלי גלעד
אוצרות: ענת לידרור וחלי גלעד
תערוכת '3שיחות
– דיאלוג נשי' היא תערוכה שנוצרה בין 6 נשים, שלוש ערביות ושלוש יהודיות, ועוסקת בדרך
הנשית למפגש, שיחה, דילאוג והתמודדות עם יצירה אמנותית בתוך חיים עמוסים ומלאי תפקידים.
כיוון שהתרבות, הרקע ומצע הצמיחה שממנו מגיעה כל אמנית שונה, מתקיימת כאן אפשרות אמתית
לדיאלוג מרתק. האמניות הופגשו בהתאם לעשייה האמנותית שלהן. כך נוצרו שלושה צמדי נשים
אמניות - אמנית מן החברה הערבית ואמנית מן החברה היהודית, כל זוג יצר שיחה בדרך שונה:
זוג אחד בחר לעבוד על קנבס משותף, זוג אחר בחר לעבוד בחלל כשהאחת מגיבה לשנייה וזוג
שלישי בחר ליצור משתי עבודות גוף עבודה אחד. בשיחה הזו הן מביעות נקודת השקפה על עולם
האמנות ועל עולם הנשים באמנות. זוהי התנסות
ראשונית עבור האמניות הן בעבודה משותפת והם במפגש עבודה משותף עם אמנית מחברה אחרת.
3 שיחות היא
תערוכה שאפשרה ל-6 אמניות דיאלוג שפורץ מהשגרה.
כל אחת התבקשה
להכניס למרחב היצירה האינטימי שלה קולגה חדשה
ולצאת לדרך
שלא היה ברור מה יהיה בסופה.
האם זה טבעי
לאמנות להווצר 'ביחד'? האם היצירה האמנותית
תלוית אגו והאם אותו אגו יכול להניח את עצמו בצד כשדחף אחר סולל את הדרך? האם מתקיימת
כאן שיחה אמיתית? מה הם מרכיבי שיחה אמנותית ונשית אמנותית? מה קורה לזהות האישית,
החברתית, התרבותית, הפוליטית בשיחה כזו? המפגש מחדד זהויות, מלטש; יכול גם לבצר, יכול
גם למוסס. האם הזהות נשארת כמות שהיא? משתנה?
מה הן עשו
6 הנשים האלו, הילכו על ביצים? נשארו במרחב הנעימות הזהיר? הורידו את מסכת הנימוס?
פגשו את העיקר אחת בשנייה?
הן הגיעו רוצות
להכיר, מבינות שעצם החיבור הוא בגלל השוני.
בסופו של יום,
הן פגשו מולן אישה
ובשפה נשית
דיברו אמנות
ובשפת האמנות
דיברו נשיות.
התוצאה הביאה
איתה: חלום משותף על בית, מבט אישה המרכינה את ראשה אל האדמה, אדמתה?, מחשבות על מרחב
המחייה של אישה וגופה, רצונה להתפשט מהגדרות,
שאלות על חזות נשית בחברות שונות וגבולותיו, ניסיון להיאחז בשורשים תלושים, וחיבור בלתי אפשרי אך הרמוני בין
שפות בשפה אינה שפת טקסט, שפת האמנות.
התערוכה מציגה
בין ה - 16.6 - 20.5 ופתוחה בימים א-ה בשעות
8:00-16:00
בגלריית השלום במרכז אמנויות
גבעת חביבה.
טלפון מרכז
אמנויות - 04-6309262
טקסט מהתערוכה
3 שיחות. דיאלוג.
דיאלוג נשי. דיאלוג נשי בין אמניות. דיאלוג נשי בין אמניות מתרבות וחברה שונה.
מה קורה כשהדיאלוג
מתנהל בין נשים? הוא אחר? ואם אחר, ניתן להיפגש
בו - אחרת?
דיאלוג גברי
(שיכול להתקיים גם בין נשים) מתנהל פנים מול פנים, עין בעין.
מעלים טיעון,
מבססים אותו והצד השני מפריך או מאשש. מה שמכונה משא ומתן.
דרך דיאלוג
נשית יוצרת עיגול, סביב שתיים , שמתקרב, מקשיב.
השיח הנשי
קשור בלהיות. בלהיות גם כשיש אחרת ליד
לא לעומת,
לא במקום. גם אני. גם את.
בדיאלוג נשי
אין צורך לעצור הכל ולהתפנות למשא ומתן; השיחה היא רב רובדית; מתוך ותוך כדי, אף על
פי ובכל זאת, בו זמנית, לעיתים אפילו מעבר לזמן. תקשורת כזאת מעוררת מקומות בהם אחדות
יכולה להתקיים.
הדיאלוג כאן
מתקיים במקום טעון במרחב המחייה שלנו בישראל,
אליו מגיעות
אמניות מאותה מדינה אך מזהות שונה.
וכל השכבות
קיימות בהן, בנשים שהן יוצרות, בעלות צורך להשמיע.
___________________________________
3 שיחות היא
תערוכה שאפשרה ל-6 אמניות דיאלוג שפורץ מהשגרה.
כל אחת התבקשה
להכניס למרחב היצירה האינטימי שלה קולגה חדשה
ולצאת לדרך
שלא היה ברור מה יהיה בסופה.
הפרויקט התקיים
בתנאי "מעבדה" של זמן מוגדר- 6 שבועות וב'זוגיות' עם בת זוג נתונה; שהותאמה
על פי מכנה משותף במרחב האמנותי, אם מתוך תכני
עבודה דומים, טכניקות משותפות או בחירות זהות בחלל, חומר או צורה. הקולות בשיח האמנותי
התיחסו לבית, חתונה, אדמה, גוף, שורשים מקום.
בתוך המרחב,
בתוך השכבות של הזמן, בתוך הגוף
של אישה.
האם זה טבעי
לאמנות להווצר 'ביחד'? האם היצירה האמנותית
תלוית אגו והאם אותו אגו יכול להניח את עצמו בצד כשדחף אחר סולל את הדרך? האם מתקיימת
כאן שיחה אמיתית? מה הם מרכיבי שיחה אמנותית ונשית אמנותית? מה קורה לזהות האישית,
החברתית, התרבותית, הפוליטית בשיחה כזו? המפגש מחדד זהויות, מלטש; יכול גם לבצר, יכול
גם למוסס. האם הזהות נשארת כמות שהיא? משתנה?
מה הן עשו
6 הנשים האלו, הילכו על ביצים? נשארו במרחב הנעימות הזהיר? הורידו את מסכת הנימוס?
פגשו את העיקר אחת בשנייה?
הן הגיעו רוצות
להכיר, מבינות שעצם החיבור הוא בגלל השוני.
בסופו של יום,
הן פגשו מולן אישה
ובשפה נשית
דיברו אמנות
ובשפת האמנות
דיברו על נשיות.
_________________________________________________________
דיאלוג 1
– סונדוס לחאם ונורה פורת:
 |
| סונדוס לחאם ונורה פורת |
שתי ציירות
מאיירות, העובדות אינטואיטיביות כשעולמן הפנימי בא לידי ביטוי באיורים סוראליסטים כמעט.
שתיהן חיות לצד כביש 65 במרחק גיאוגרפי קרוב ומרחק תרבותי רחוק. המפגש הראשון מאופק,
בתוך חלל העבודה הניטרלי בסטודיו שבתוך מרכז אמנויות שבתוך גבעת חביבה. הן אפשרו לעצמן
להתקרב וכל אחת מהן התייחסה לדימויים של האחרת בעבודתן.
תחילתה של
העבודה המשותפת נולדה מתוך שתי יצירות של סונדוס בטכניקת תחריט עדינה ובה מוצגות דמויות
מעולם המאנגה, קומיקס יפני שהתפתח גם למערב
ולרוב מאופיין גם בתכנים בעלי אופי אלים. השימוש בטכניקה מאד מסורתית עבור דמויות מאנגה
המגיעות מתרבות רחוקה שכלל אינה שייכת לכאן מעוררת מתח. כמו המתח המתקיים בין התוכן
לטכניקה, אותו המתח הנמצא בין סונדוס עצמה לתכנים שלה. ביצירה המשותפת Two sondos
מופיעות שתי דמויות מרכזיות: האחת היא דמותה של סונדוס ואילו השנייה
היא דמותה של נורה עם רעלה - חיג'אב. שתיהן
יושבות על כיסאות פלסטיק באזור הניטרלי, בנוף
שמשלב בתוכו אזכורים המגיעים משני עולמות תוכן: הפנימיים והחיצוניים, על הרצף בין תלמי
אלעזר לאום אל פאחם.
הנשיקה, דיו על נייר , יצירה שיצרה נורה בשנת 2010, מסיימת
את התהליך המשותף במקום אינטימי. גם יצירה זו מדברת על הכפלה, אך בניגוד לציור שיצרו
במשותף שבו הדמויות מרוחקות באופן מסוים, ביצירה 'הנשיקה' הדמויות מתחברות לכדי דמות
אחת, תווי פניהם מתמזגים וזהותן המקורית מיטשטשת.
__________________________________________________
דיאלוג 2
– נרדינה מוגייזל שמאס ודנה ניצני:
 |
| דנה ניצני |
 |
| נרדינה מוגייזל שאמס |
כבר במפגש
הראשון גילו האמניות שהן מתעסקות באותם הנושאים, אבל הפרשנות, בחירות החומר, הביטוי והדרך הפוכים.
דנה אמנית
טקסטיל מתעסקת בחומרי אדמה. תהליכי העבודה שלה מתחילים כמו מעבדת חומרים, היא בודקת
טכניקות, מגלה דרך קילוף, צביעה, מחיקה, וככה מתגבש הרעיון. נרדינה אמנית רב תחומית מעלה את הרעיון ולאחר מחקר מקיף היא מתחילה לגעת
בחומר. בשיח המשותף עלה נושא החתונה, התפיסה האישית של כל אמנית הולידה דיאלוג בין
שני גופי עבודה.
בעבודה קו
תפר צילום עירום נשי על רקע טקסט בערבית בוחן את מקומה של אישה צעירה ובתולה לפני החתונה.
הטקסט הוא סיפור כיפה אדומה שסופר לנערות להזהיר אותן מפני ה'זאב הרע'. הבחירה בדוגמנית ערבייה מבטא מבט אישי; הבחירה היא
בגוף ללא פנים, גוף שחוסר השלמות נוכח בו, כך שכל
אחת יכולה למצוא בו את עצמה. השמלה המונחת על אדמה, עבודה שיצרה דנה בשנת 2010 ומתעוררת לחיים, מציגה דימוי של שמלה ריקה מגוף, מוצבת על אדמה ומתכתבת עם הדמות העירומה. השמלה פשוטה, עכורה,
צבועה בטכניקה של שפיכת צבע. מודפסת עליה מפה של שום ארץ וכל ארץ.
עבודה נוספת
המוצגת בחלל היא אַרְקָא, טכניקה הדפסה של צילום משוכפל. הבחירה בפורמט עגול נולד ממבט
אישה המרכינה את עניה לשולי שמלתה, לקו המתאר. הדימוי שמוצג על המצע הוא עץ שנצבע,
עובד ושיוף, הודפס וקולף שוב ושוב. בעץ הזה הצמרות נפגשות ויוצרות רשת סינרגית, 'מוח
חדש' ובו, השורשים חופשיים לגדול ולנוע.
בעבודה הרביעית
ומשותפת אותן מציגות האמניות: אני איני האחת בוחרת בטקסט בערבית שמזהיר מפני המחזור
הנשי, אגדה מוצפנת והשנייה כותבת על טלית טקסטים בעברית של ראשית העלייה. החיבור בין
הטקסטים, פעולה אלימה ביסודה אפילו בתוך המרחב האמנותי, מצליח ליצור כאן הרמוניה, שפה
חדשה, של ריבוי עד כדי יצירה של טקסטורה.
_______________________________________________
דיאלוג 3
- איילת גד ואמירה פודי:
 |
| איילת גד |
 |
| אמירה פודי |
האמניות התחילו את הדרך בדיאלוג שמתקיים בחלל, אמנית אחת מגיעה לעבוד ואמנית שניה מגיעה בזמן אחר להגיב. לקראת סוף הפרויקט הן נפגשו לשהות משותפת ושם הן הרגישו שהשהות המשותפת אפשרה לתהליך להבשיל לכדי עבודה אחת. אמירה ואיילת משתמשות ביצירה שלהן בחומרים דומים; שתיהן מונעות מתוך אסטטיקה פנימית. אמירה עובדת בהתייחסות לחלל ובפורמטים גדולים ואילו איילת בפורמטים קטנים עד מיניאטוריים. במפגש בינהן ובהתכתבות הן בוחנות אחת את הפורמט של השניה ואת עצמן בהקשר הזה.
אמירה פודי
אמנית רב תחומית מתעסקת בחומרים שלקוחים מ"עולם גברי". יצירות הדורשות מאמץ
פיזי. החומרים איתם היא בוחרת לעבוד הם Ready-Mades, בעלי היסטוריה, חלקי רהיטים, איתם היא מייצרת
עולמות חדשים. היא מתבוננת על צורניות ועל שימוש פונקציונלי שמעובד ומקבל משמעות חדשה,
או לפחות מנסה לקבל הזדמנות שנייה. היא בוחנת את כוחות המאבק בין פנים לחוץ, פונקציונליות
וחוסר פונקציונליות כמו אותו מאבק בין חלקיה השונים, שנולדו מריבוי תפקידיה הנשיים,
האימהיים והאמנותיים. בכל פעם חלק אחר מקבל את הבמה וחלק אחר נדחק הצידה.
איילת גד,
מגיעה מעולם האיור, בשנים האחרונות מתעסקת בחומרים ממוחזרים, עובדת בפורמטים קטנים
ונוגעת שוב ושוב בנושא בית, על דימויו המושלם, המצוי מעל פני האדמה, אל מול מה שמתחת
לפני השטח, שורשיו, שלרוב היא מטפלת בהם, פוצעת, שורטת כמו צלקות גוף שנשארות.
במיצב המשותף
פנים וחוץ (שילוב טכניקות: מיצב, ציור, פיסול)
הן מדברות על בית, שמתפרק, קופא ונבנה מחדש. אמירה מציבה חלקי רהיטים הלקוחים מפנים
בית ומארגנת בעזרתם קן מתאר, שטח, דופן של בית פנימית או חיצונית. היא משאירה חלון
פתוח אבל אוטמת את דפנות החלון בבטון. הנוף הנשקף מתוך החלון הוא עבודה של איילת, געגוע אינסופי לבית, למשהו רחוק. חלום בין השברים, מודל של בית שלם אבל פצוע וסדוק כמו המקום בו אנו
חיים.
הכיסא עבודה
משותפת המציגה רהיט פנים ביתי ישן ושבור שמטרתו פונקציונלית: ישיבה. המשענת שנוצרת
עבורו היא דו ממדית כמעט, עשויה חוט תיל הנותן תחושה של דבר מה מט ליפול כך שלא ניתן
להישען עליו. הכיסא ממשיך אל הקרקע ושולח שלוחות שורשים שמטרתם לעגן אל תוך האדמה,
אך גם הם עשויים תיל ואינם מחוברים אליה.
בעצם בדיאלוג
הנשי הזה הכיסא בוחר לפנות אל האסתטי והפיוטי ולהשאיר את הפונקציונליות מאחור ואולי
להיפרד ממנה ולזכות ברגע של אתנחתא.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!