באות בדברים

 התערוכה 'באות בדברים' מפגישה בין סיגלית לנדאו למנאר זועבי, כשלצידן מציגות ארבע אמניות ערביות צעירות שהן גם הדוברות בעבודת הסאונד החדשה של לנדאו; בעבודה היא משוחחת איתן על המציאות, החלומות והמחשבות לעתיד, כיוצרות בארץ. בעולם צבעוני, עם מטבח של פעם, תנור כיריים משמיע שיחות נשים יהודיות מבוגרות, המביטות על חייהן לאחור. מכל הקולות יחד בוקעים רגעים אישיים, של פעם ושל עכשיו, שמשרטטים סיפור רחב יותר.  כל אלו פוגשים את מנאר זועבי כשהיא יוצרת עולם לבן-אפרפר, חצוב ומבעבע, שנמצא בין החורבן למדומיין ובין ההיסטורי לעכשווי. זהותה כאמנית, כפלסטינית וכאישה מטעינים את הקולות החברתיים והפוליטיים שהיא משמיעה, תוך שהיא מביאה קול בעל מנעד עמוק ואנושי.

שמס הווארי זועבי משתמשת בחומרי ניקוי יומיומיים בפעולות ניקוי וטיהור, לציור על בדים גדולים של מצבי נפש, פצעים וזיכרונות עבר שעדיין חיים; מורג'אן גנאיים מנסה ללכוד טרנספורמציה כשהיא מפסלת בחומר ואור תהליכי מעבר, וטומנת בהם אפשרות לריפוי; לילא עבד אלרזאק יוצרת שפה משלה במיצב וידאו עם מונולוגים לקהל, ודלה טרביה בונה סיור לוקיישנים במסך אחד.

כל אחת מהשש לחוד וכולן יחד, מגלות פצעים פתוחים ומחפשות את האופק, שלעיתים קרובות יותר קשה לראות; הן קושרות בין קולות הגוף לנפש, בין טראומה לריפוי ובין חברה במשבר לפרטים בה. הן מבינות היטב את כוחות ההפרדה הפועלים כעת ומזכירות לנו, שכל עתיד מדומיין מתחיל במבט אל הפצע, בהסכמה לחוש ובמוכנות לדבר.

....
סיגלית ומנאר

לנדאו וזועבי, שתי אמניות מרכזיות, נפגשות כאן בחלל אחד ומעבר לו. כל אחת בונה עולם; שתיהן משאירות עקבות של עוצמה ואמירה מהדהדת, שבסיסה בשאיפה לתיקון, כשהן חוצבות ויוצקות, בונות וחושפות.
כל אחת  עוברת דרך כאב,  מן המקורות, עד לעכשיו והלאה לעתיד.  חללי האמנות שלהן מפיקים קולות שהם עמודי תווך בתערוכה, שבה משקל המילים דומה למשקל החומר. הסאונד, הקולות והמילים הכתובות הן חומר מהותי שפוגש חומר פיזי; כך גם אצל דלה ולילא. אפשר לטייל בה בין המילים, לתת להן לקום לתחייה, להתנגן ולשרוט.

....

סיגלית

'את קולך השמיעי' מחבקת בתוכה עמוד זמן של 11 שנה. בעבודת המיצב והסאונד שלה בונה לנדאו מחדש מטבח מקומי ישן משנות ה-50 בארץ ובו תנור שמשמיע את קולן המעורבב של נשים המביטות על רגעים אישיים בחייהן לאור רגעים היסטוריים בהתפתחותה של המדינה והיישוב היהודי בארץ (2012).
הפעם היא משוחחת עם ארבע נשים נוספות, אמניות, צעירות, ערביות, פלסטיניות בשיחות שהוקלטו בספטמבר 2023. שמס, מורג'אן, לילא ודלה חוות בעת הזו גם את הגורל המשותף שלנו כאן כאזרחיות המדינה וגם את המצוקות של החברה הערבית ושלהן בתוכה, כחברה בתוך חברה;  חברה שאינה מוכנה להישאר יותר שקופה, חסרת צבעים וצביון בעיני המדינה שהיא חלק ממנה.

. השיחות האישיות חובקות גם את השכבות התרבותיות וההיסטוריות של העם הפלסטיני, גם זה שבעזה ובשטחים.

הן קיבלו הזמנה כנה וכשנענו לה, צללו אל תוך מפגש עם אמנית בעלת עמוד עבודה מפואר, בשיא פעילותה האמנותית, המעלה שאלות על חייהן: המציאות לתוכה נולדו, ההווה וחלומות העתיד כאמניות, נשים, פלסטיניות, בארץ; כדור הצעיר שגדל כאן ללא אופק.  הייתכן כי האופק הזה שאינו קיים הוא של כולנו או שמא נרצה לייחל לאופק שנוכל לראותו כולנו? השיחות נערכו כמונולוגים, המתייחסים לשאלותיה של לנדאו על אוכל, אהבה, שירים, שמות ואמנות.

בעבודה 'אוקטובר 2023', העשויה יציקת ברונזה ובה אישה וילד על קרקע של מוות, מורגשת הדחיפות כמו גם הזעזוע, במצב בו הכל עוד רוחש ומתרחש.  'שם לתמיד' היא עבודת וידאו חדשה, בה אישה הולכת על קרקע מדממת, על גבול הקרום הלבן, במעגלים, ללא זמן.  מתי היא תפסיק לצעוד? מתי הצעדה שלה הופכת לשלנו? מתי כל הקושי הזה יוליד את החדש ויגלם את פוטנציאל היופי שבו?

....
מנאר

מנאר נודדת בין מקומות תוך שהיא פועלת מתוכם. כאן היא חופרת זיכרון של מקום בקירות הגלריה, קירותיו של מבנה בריטי של קולוניה שהייתה כאן; בהם היא חורטת וחוצבת סיפורים שאינם מסופרים, זיכרונות היסטוריים פלסטינים, של מקומות חיים, שהיו ואבדו. הם מדומיינים מחדש כזיכרון עתידי.
עקבות גופה הפועל, המורגל בכאב, נותרות בחלל, קורצות לדמותה של סראיא, המופיעה ויוצאת בתוך מסך מהקיר שמעבר.
שולחן בודד ועליו פינג'אן עם נוזל כהה, ספק בצבעו השחור של הקו הבסיסי באמנות, ספק קפה ערבי חם, מבעבע. כוסות נשתו ונעזבו על ידי מי ששתו אותן שכבר אינם,  מחכות לשוב לחיים יחד איתם.

היא מסתננת בגבול הדק שבין האמת למדומיין גם בעבודת הווידאו 'סראיא', המביאה אל תוך החלל קירות ממקומות אחרים שפעלה בהם (חיפה, בית הגפן). את דמותה של סראיא, המשמרת את הזיכרון הפלסטיני ההיסטורי, ברא הסופר אמיל חביבי. אצל מנאר היא מגיחה, מופיעה ונעלמת, יוצאת מן הקיר אך נושאת עמה את החור שבו, בבטנה.
גלי קולו של הים, גלים של זיכרון ושכחה, דמיון ומציאות מלווים אותה.

באותו אופן, היא מחיה בירושלים את אדוארד סעיד הילד, שאימו קוראת לו לחזור הביתה, אל הבית שנמנע ממנו לחזור אליו.
מנאר נודדת בין נצרת, חיפה וירושלים ומביאה את כולן לכאן, אל גבעת חביבה.
האם קיום משותף אנושי המבוסס על תיקון וקידוש החיים ידע להתקיים כאן?
....
שמס
שמס, ילידת 1990 מנצרת, בוגרת תואר שני לאמנות במכללת אורנים לשנת 2023, מציגה כבר מספר שנים.
העז השחורה שלה היא סמל להימצאותו הטבעית של העם הפלסטיני כאן. היישוב היהודי שתפס את העז השחורה כמזיקה, שאף להחליפה בעז הלבנה האירופאית. כך צומצמה העז השחורה לאורך השנים. רק לפני שש שנים, בשנת 2017, בוטל החוק המגדיר אותה כמין מזיק לסביבה. שמס בוראת אותה שוב ושוב באינסוף דרכים. כאן היא מופיעה פעם כצללית שחורה ופעם מצויירת על מגבון לח.

עוד מופיעות דמויות נשיות, חזקות, שורדות, כדמותה של סבתה המצוירת עם אקונומיקה על בד ביטנה שחור. עבודה זו נוצרה פעמיים, פעם בשכבתה הראשונה, כשסבתה צוירה, ופעם שוב במהלך החודשים האחרונים בין אוגוסט 2023 ועד לאחר אוקטובר 2023. הצורך של נשים בחברה טראומטית לשרוד ולהיות חזקות, הוא מקור כוחן, אך גם להיפך: החוזק הוא צורך חיוני להישרדות. הצורך משאיר את חותמו, ובעבודות 'לב בברכיים' ו'ללא כותרת' שמס מציירת-מנקה את פצעי הנפש והשפעתם על הגוף במצבים טראומטיים, פרטיים אך גם של חברה שלמה. ניתן לתהות, מהו גופה הרגשי של חברה? היא נעה במעגלים בין החברה הכוללת לפרטי ביותר, באופן חושי מאד, עם נוזלי ומצעי החיים היומיומיים, המשמשים אותה למחיקה והופעה. דרך המחיקה היא יוצרת הופעה, דרך ההסתרה היא חושפת.
....

מורג'אן

מורג'אן, ילידת 1996 מהכפר באקה אל-גרבייה, הסמוך לגבעת חביבה, היא בוגרת תואר שני לאמנות באוניברסיטת חיפה לשנת 2023 . היא מחפשת לנסח צורות ותהליכים פנימיים, תהליכי מעבר שהיא מתעקשת ללכוד.  קונכיות לבנות מונחות סטטית וביניהן תמונות נעות, אווריריות, ספק של אותן קונכיות, ספק מצבי צבירה חדשים.  ברגישות, היא מתחקה אחרי נצנוציו הבלתי נתפסים של תהליך נפשי. מפסלת באור כמו שהיא מפסלת בחומר. היא מתעכבת באיטיות, מאפשרת לבסוף תנועה, המביאה את אפשרות המעבר.

....

לילא

לילא, ילידת 1999 מנוף הגליל (נצרת עילית לשעבר), בוגרת תואר שני לאמנות באוניברסיטת חיפה לשנת 2023. במרחב של קיר אחד היא יוצרת סביבה צפופה בכתב ידה, החוזר וכותב מילה אחת בשפה מוצפנת, כזו המוכרת רק לחלקים מן הצעירים בחברה הערבית ופירושה: "אני בוגדת/ בוגד".  היא מדברת עם הקהל בשני מונולוגים בוטים ואינטימיים. קול החברה מסביב הוא גם קולה הפנימי. דרך סיפורה האישי והעיסוק שלה בשפה, היא שואלת על כוחה של חברה על הפרט ומה מגדיר שייכות אליה.  לילא מדברת וכותבת בעיקר באנגלית, שם היא חשה בבית. לכן תשמעו אותה בעבודה של לנדאו מדברת בעברית-אנגלית ולא בערבית. לילא מבקרת את חוסר המוכנות לגיוון ושונות בחברה, המתבטא בין היתר במחיר שזו גובה על חוסר שיתוף הפעולה עם הכללים הבלתי כתובים שלה.

....

דלה

דלה ילידת 1996, אף היא בוגרת לימודי תואר שני באמנות באוניברסיטת חיפה לשנת 2023, במקור משַפַעַ֫מְר (שפרעם).
היא לוקחת אותנו לסיור בחמישה מוקדים שמתחלפים לנגד עינינו. בכולם היא מופיעה לבושה שחור, שוכבת, כמעט דוממת. היא מגישה אל תוך ידנו את חוברת הסיפורים, סיפורים אישיים-משפחתיים הטובלים בהיסטוריה של העיר וסביבתה. תחושות של קרבה וניכור מתלוות אל ה"סיור" במקום בו נולדה, לגלגוליו הקדומים, למציאות של היום. המציאות הזו כוללת את האלימות בעיר בשנים האחרונות, כחלק מגלי הרצח בחברה הערבית בארץ. לאן יתפתח המקום הזה?

בעבודותיה ללא כותרת מופיעות שתיים: אולי דמות ושארית, תלויות על חוט השערה. הן עשויות חומרי גלם שלשו לחומר חדש, אך נדמות ישנות ועזובות, מביטות אלינו מבלי לראות.

                                                                                                                                                                  ענת לידרור, אוצרת