ריקוד של שפיות - מבט עכשווי אל מציאויות מורכבות- קבוצתית

מבט עכשווי אל מציאויות מורכבות

התערוכה מציגה גוף עבודות של בוגרי מוסדות אמנות בישראל, ביניהם: בית ספר אורנים, אוניברסיטת חיפה, בית הספר מנשר לאמנות, בצלאל- האקדמיה לעיצוב ואמנות ירושלים, המדרשה- בית ברל, המכון לאמנויות המכללה האקדמית תל חי, המרכז האקדמי ויצו חיפה.

בימים אלו, אחת מן האפשרויות העיקריות לתקווה היא הפניית הזרקור אל תפיסת עולמם של אמנים צעירים, השייכים בדורם לדור ההנהגה הבא, היכולים להוות סמן דרך משמעותי בשדה האמנות ולהיות הקול הבא המשפיע; זה שגדל במציאות ובזמנים של 20-30 השנים האחרונות כאן בישראל.

התערוכה בוחנת תפיסות, יצירות ומהלכים אמנותיים בולטים בקרב בוגרים אשר מיקדו את עבודותיהם בנושאי הגדרה עצמית, זהות, תפיסה או ביקורת חברתית, והגדרת האנושי המשותף.

הבנת האחר, כאבו ואנושיותו הם כלים הכרחיים ליצירת תשתית לשלום בר קיימא.

גוף התערוכה מקיים בתוכו 3 רבדים:
הראשון, ראייה אישית, ספציפית, פרטית היכולה להיגזר אל הרחב.
השני, ראייה מערכתית חברתית של יחסי כוח (בין המערכת ליחיד או בין קבוצה לקבוצה קרי: גברים ונשים).
השלישי, ראיית האנושי המשותף המצוי מעל לכל הגדרה, חלוקה או שייכות קבוצתית.

אותו גוף עסוק בכל זרועותיו (העבודות) באנושי ובמצבו האנוש. בזיק כוח החיים והתקווה האפשריים ובסכנה המרחפת מעליהם. הוא מתבונן ב'עכשיו', שולח משקפת אל העתיד ואומר את דברו.

זה הוא גוף מורכב אשר בין חלקיו השונים (גם אם מתקיימים האחד לצד השני ובונים יחדיו גוף אחד) מתקיים מתח תמידי; מתח בין מבט ביקורתי על הקיים שמטרתו לפרק (את אותו קיים) לבין הניסיון העיקש לבנות זהות, לבין האתנחתא המתקבלת באפשרות לנוח לרגעים בצל האנושי המשותף. דרך זו סוללת אפשרות לבנייה משותפת מתוך שונות. הרכבה מתוך ריבוי.

היחס המגדרי בתערוכה הוא 100:0 ניתן להקיש מכך את היותה תערוכה נשית. אך היא כזו בתולדה ולא כפרי כוונה מוקדמת. היא מכירה בעצמה כבעלת מאפיינים נשיים. היא תערוכה של אמנות שנוצרה בידי נשים. האם היא אמנות נשית? או האם אמנות הנוצרת בידי נשים יש בה מאפיינים בולטים יותר המצביעים על הכמיהה למשותף? שאלות פתוחות.

בימים בהם סוף סוף יוצאת קריאה משמעותית של אזרחי המדינה לעצור את ההקצנה, ההסתה ושנאה, יש צורך בהרמת ראש והישרת המבט אל עבר מציאויות רבות החומקות מעינינו.
התבוננות כזו יכולה לכלול את חווית הכאב, התסכול או האירוניה המצויים בהן אך היא גם זו המבססת נקודת מוצא לצמוח ממנה אל עבר עתיד משותף.
הבנת האחר, כאבו ואנושיותו הם כלים הכרחיים ליצירת תשתית לשלום בר קיימא.

.....

על העבודות:

מורג'ן  אבו דיבא, מציגה עבודה טריקולורית (3 עבודות צילום, ללא כותרת, הדפסת צבע על נייר, 30/50). היא מצלמת זהויות של אור שכולן היא העוסקות בהגדרה עצמית דרך האור, זמן ואורך החשיפה. ומשחקת משחק אינהרנטי למדיה (צילום) בו נוצרים רגעי מציאות רבים על מצע אחד. תנועת האור נרשמת ביופייה על הנייר, אך האור, אור חירום הוא: מנורת חירום, פלאש, צמר פלדה, פנס, או אור של מכונית.

"יש בתוכי 2 עולמות הכפר הערבי וחיי העיר והאמנות, שתיים באחד, באותו הרגע." מורג'ן. נותרת תחושת ריבוי שאינו יכול להתקיים, אך הוא קיים. זהו דיוקן עצמי של מציאות מורכבת השואלת: מה מידת יכולתו של הפרט לחיות בתוך ריבוד זהויות כאלו הסותרות ומתנגשות בתוכו כך? ומה הם גבולותיו? היכן מתחילה והיכן מסתיימת האישה הזו?

סלמא קורבי בעבודתה 'איש הזחל' (פלסטלינה על עץ, 60/120 ), דמות שמגדרה מעורפל, הדומיננטיות של ראשה בסימן שאלה, גופותיה רבים. איש הזחל מעניק ביטוי לפרסונות השקופות של ה"אני" והאדם שלעיתים החברה והאדם עצמו מעדיפים לא לראות ולא להראות. דמות מעוותת שראשה אדם וגופה זחל, חסרת מגדר וגיל, ספק מעולם הפנטזיה, ראשה פונה מעלה וגופה כבד, עטוי שריון, מכביד אולי אף מבזה. הבדידות וההתנגשות בין עצמיותה שלה לבין העולם החיצוני ואיומיו, כוללים בין היתר גם את הפחד מהחריגות ומחשיפה לחברה. סלמא היא ערביה יהודייה ארגנטינאית. כשאישה ערבייה היא נחשבת ליהודייה בעיני הערבים, וערבייה בעיני היהודים.

שדא זועבי, בעבודתה 'עולם קטן' (ציור דיגיטלי משולב, 134/140) דנה באפשרות החלפת זהויות. למה השאיפה הזו קיימת בתוכה? מה היא מאפשרת לה? והחשוב מכל, כמה החיצוניות שלנו שולטת בתפיסתנו את האחר, בעיקר בשנות האלפיים בהם הגירויים כה רבים עד שאנו נדרשים לקבוע החלטות מהירות על סמך דימוי ראשוני כל כך. שדא יצרה טכניקה משלה הבונה דימוי ראליסטי מאלפי כתמי צבע קטנטנים אותם היא מציירת בשקדנות זה לצד זה על דימוי קיים בתכנת עיבוד צילום. בסדרה של פורטרטים עצמיים היא מתחזה לנשים אחרות, מחליפה את עורה כמו אותה טכניקה ציורית המתחזה לצילום אך כמו בפורטרטים היא מגלה את סודה בהתבוננות מוקפדת. הדימוי נבנה ומתפרק בו זמנית, תלוי במרחק ההתבוננות של הצופה מן העבודה.

טל אורות הכהן, מציגה את  'צינור'  (שמן על עץ לבוד, 79/119,  122/1666 ,58/70), סדרת עבודות המציגה מראות בלתי נגועים מעשה ידי אדם. היא מציירת שוב ושוב את דרכה הביתה מתל חי לעתניאל, ישוב הממוקם בתוך תחומי הגדה המערבית.  היא מציירת את הדרך המטרידה שאינה נגמרת ולא ניתן לסטות ממנה לרגע ולא לעצור בצידה. הדרך שיש לה מטרה ברורה והיא להגיע הביתה אל ארבעת הקירות הבטוחים. כך היא מאפשרת לעצמה לטייל במרחב האסור אליו היא מנסה לחדור. היא נעה בתוך המרחב הזה הנוכח, הקיים, המציאותי, לבין זה ההזייתי, החולם הרוצה להיות סתם כך - בפשטות, בשלום.

'אחמד ודיב' (וידיאו, 04:39) עבודתה של מרח זועבי מספרת את הרצון הכפול לעזוב ולהישאר, להיות ולברוח. זהו זיכרון סיפור גירושם של סבה אחמד ואחיו דיב, ב-1948 ללבנון והפרדתם בדרך. סיפור ניסיונה הנואש של המשפחה לעלות על קורותיהם. סיפור הנכתב מחדש במציאות הנוכחית המחופשת למודרנית אך דומה היא מדי למציאות העבר. "אפשר אולי לקרוא לזה גירוש מודרני, המכריח אותי ואת אחותי גם להיפרד. ובניסיון נואש להיפרד, לוקחת אותנו האהבה ומחזירה אותנו המשפחה לאותו מקום, כדי שנעמוד שוב מול הסטירות." מרח זועבי.

עירוב הזמנים של העבר וההווה, גוזר את העתיד; ועדיין יש בו בחירה בעתיד הזה.

'ריקוד' עבודתה של נעמי וילנר  (קולאז', הזרקת דיו על נייר ארכיבי 91/650), היא מופע ריקוד יפיפה ומסוכן הנוצר כמשיכת מכחול רציפה, one shot. מופע של היקסמות ורתיעה, משיכה ובהלה שיוצרים ריקוד משותף של דמויות המבודדות מתוך מבט על מיידי אבנים מתוך מצלמות אנונימיות. התנועה, הכוח, איסוף הגוף, סיבובו יכולים להירקם במציאות אחרת לריקוד. נעמי לא מוותרת על הריקוד הזה ועדיין משאירה את מקורותיו גלויים לעין כשחושפת לצופה את אפשרות החוויה המורכבת, רבת הסתירות אך זו שגם משאירה אפשרות לתוקפנות להפוך לריקוד. זו פעולה העורכת סובלימציה למצב אבנורמלי שיוצר מציאות בה בני אנוש זורקים אבנים היכולה להרוג למען חירותם הפיזית והפנימית. זו עבודה כמו המציאות ממנה נוצרה: מורכבת ואבסורדית.

אפרת לוי ב'נרטיב 2.0'  (אתר, site) טוענת שכל מי שנולד לתוך הסכסוך הישראלי- פלסטיני חייו שזורים בו, גם אם אינו יודע על כך. אפרת מפתחת את מונח "הסכסוך" המשומש כל כך לדבר מה חי, מלא ורחב, היודע לחיות עם מורכבותו און ליין.

באתר אינטרנטי חי מצויים שני הנרטיבים על פי סוגיות ליבה, תמונות וטקסטים. באמצעות חמש סוגיות הליבה של הסכסוך, משורטטת מפה אמורפית. (ירושלים, התנחלויות, שנת 1948, זכות השיבה ובטחון). על ידי בחירה דיכוטומית בצבעים ירוק לפלסטין וכחול לישראל נשזרת חווית המשתמש לאורך האתר הלוך ושוב. היצירה (האתר) מושתתת על עיקרון ההסתרה וניסיון הפרכת הצד האחר. הממשק האינטראקטיבי מציע  לחוות ולחקור את הסתירות, את ההתעלמות ואת הקיום זה לצד זה של סיפורי שני העמים כאלטרנטיבה לימודית ומחקרית. זהו  תרגום מפותח של המאה ה-21 לסרט 'רישומון' היפני של מן המאה ה20. במפה אינסופית זו, מוזמן המשתמש לשוטט ללא מצפן, במסע להבנה כי אמנם אינך בוחר לאיזה סיפור להיוולד, אך ליכולת להכיר ולחקור את סיפורו של האחר יש משמעות מכרעת להמשך הסיפור של החברה והתרבות כאן.

* האתר בדרכו לתרגום לערבית ואנגלית ומחפש מימון לכך.

מור גלפרין ואופיר לוי יוצרות עולם בו המציאות והדמיון נפגשים במונחים יומיומיים  ב'בית ספר לשחייה' (סטופ מושן בשילוב תלת ממד ופוטו קולאז׳, 2:47 דקות) הסרט משתמש בשפת צילום הסטופ מושן של גוף שחקן, אליו מחובר ראש באנימציה ממוחשבת, כקולאז' צילומי, בפרופורציות סוראליסטיות. הסרט "בית ספר לשחייה" מתאר תהליך שעובר על תלמיד בבית ספר אבסורדי לשחייה. הסרט חוקר את התמודדותו במערכת חסרת תכלית ואת האמצעים דרכם מצליחה המערכת להשפיע עליו. זהו סיפור שעוסק בחוזקו או חולשתו התודעתית של היחיד אל מול הנורמה במערכת, ובאפשרות לפרוץ את הקונבנציה. 

כולנו לא פעם הפנמנו שאין ביכולתנו לשנות. הסכמנו עם עצמנו שאין בכלל טעם לנסות, ובכך בעצם חיזקנו את מה שמחליש אותנו: המצב הקיים, המרות, הרוב הקובע. הטכניקה עצמה שולחת לשאלת הגבלות בין ז'אנרים וידיאויים וקולנועיים. ושאלת השאלות עד כמה אנו לוקחים אחריות על תודעתנו? שאלת כוחו וייחודיו של היחיד נובעת משם. אך השאלה אינה עוצרת שם. שאלת קיומה האפשרי של דמוקרטיה במערכת כזו  נותרת מהדהדת, תלויה בחלל.

ענבל רז 'הרהור לגבי נוכחותו של המוות בחיים' (וידאו, 4:35 דקות)

שתי קבוצות, האחת של נשים והשנייה של גברים. ריטואל גופני של אחידות, מלא בגאווה ומהול בכוח מסרס. יחד מחבק ואלים בו זמנית. מבנה חקלאי רעוע ומעופש המרמז על משהו שהיה כאן פעם ומת. המוות התקבע ובתוכו מצויים כעת גופים חיים, הם פועלים לצד הקיבעון ושומרים על עצם קיומו. ענבל מהרהרת על אופן עיצוב הזיכרון הלאומי שלנו, המקדש את המוות. הוא תמיד שם, תמיד נוכח. חרדת הקיום מעוותת את שיקול הדעת ודורשת אלימות ודריכות מתמדת.

קבוצת הגברים נתלית על תומכות המבנה בניסיון להגביה את הגוף מעל פני הקרקע. תנועותיהם כמו לקוחות מאימון צבאי, תנועות כוחניות ודרוכות ועם זאת נותרות תלושות ועקרות מתכלית. מנגד, ארבע הנשים מבקשות לפרום בגופן את הצורה המעגלית שנוצרה במבנה ובד בבד שומרות עליה מכל משמר. הן רוצות לתקן, אך גופן נעדר מכוח.

יש כאן 2 מגדרים אך הם אינם מייצגים גברים או נשים אלא את הגבריות ואת הנשיות ככוחות פועלים בעולם המציינים את הקושי בהתנהלות חסרת איזון ולכן גם מעצורים. מציאות של חברה מעוותת בה החרדה חיה. סימן אזהרה לכוחות המובילים. פנס מאיר לאפשרויות הטמונות ובעיקר: הנבטה של האפשרות למשהו לא נטוש, לא מחולק, לא קוטבי- אלא משותף.

'שבריר שנייה' של נטע בר ציון (צילום אנלוגי, הזרקת דיו על נייר כרומו, 30/50, 160/240) מגלם את משחק התפקידים בגורלו של אדם. המתח האנושי המתקיים בין תחושת אופטימיות, יציבות וחופש לבין אפשרות של שבר, הרס וכאב היא תחושה קיומית אוניברסלית. זו התבוננות על המקום השביר שלנו כבני אדם, על האפשרות לאושר, גם אם הוא זמני, ועל האפשרות התמידית המרחפת לשבר ולאבדן. 

לאורה ויינברג מציגה ב'שיעור בדיוקן עצמי' (וידאו, 6:27 דקות) את הזכות לביטוי עצמי אנושי. במשחק הבסיסי ביותר היא טווה דיוקן אנושי של המינימום הנדרש. מה יוצר את האנושי? תווי פניו או הבעתו? מי הוא המוגדר אנושי ועל פי אילו קודים? שעל בסיסם מוגדר גם הלא אנושי ובעזרתו חלק גדול מהאנושי מוגדר במקרה הרך כשונה וזר, שאינו כמונו ובמקרה הקשה כאויב, איום קיומי שעלינו למצב אותו כפחות מאתנו על מנת להצדיק את הגדרותינו. 

שדה בראנסי (דימוי משוכפל מכוסה זכוכית, 48/38) מבודדת את הצילום מהזירה שלו, ללא עיבוד או שינוי. היא מציגה אותו במנותק, לעצמו; ללא מאגרי מידע אלא כדימוי בודד, ללא זיכרונות אלא כמבט בהווה אל מציאות, אל עבר סצנה מתמשכת, לא כעבר אלא כפצע שאינו מתרפא.

בפעולה אמיצה היא בחרה בעבודה זו  על פני כל עבודותיה ודרכיה האמנותיות הקודמות . "כי לא משנה לי אם קוראים לזה אמנות או לא, לא משנה תחת איזו קטגוריה עומדת הפעולה שעשתי והאם היא ראויה להצגה על פי סרגלים כאלה או אחרים. עמדתי האמנותית הקודמת מתבטלת בפני הצילום של מציאות שרבים מעדיפים להתעלם ממנה" שדה בראנסי. 

בן אנוש, פעוט המונח דומם על האדמה, שולח את הצופה חזרה אל מבט מעוף הציפור ומאפשר לראות בו כל אחד אחר כולל את עצמו.

סופו של דבר, מזווית ראייה רחבה היכולה לראות את 2 הנרטיבים מעבודת נרטיב 2.0 כמו גם את התינוק של שדא בראנסי כטרף לא אישי ולא אנושי, נולד חתך התבוננות הפורס בעומק הליבה במציאות ומגלה תמהיל של סתירות פנימיות.

האם צלילה לעומק אל תוך הדברים תאפשר לכולנו סוף סוף, מאין סוף סיבות, לאמץ את המבט הרחב, בעל יכולת ההכלה ולכן גם אפשרות המחיה המשותפת של מציאויות מורכבות יחד?