אני האמנוּת העוֹבדת
דינה שצ'ופק – צילה ליס
התערוכה 'אני האמנוּת העוֹבדת'
מפגישה שתי אמניות ותיקות בשדה האמנות הישראלי ובמרחב האמנות הקיבוצית:
דינה שצ'ופק וצילה ליס. זו לצד זו, מציגה התערוכה את דרכן של שצ'ופק וליס
כאמניות נשים חברות קיבוץ (שצ'ופק בקיבוץ מצר וליס בקיבוץ עין שמר)
ועוקבת אחר יחסן ואופן התמודדותן עם שאלות של השראה והשפעות אמנותיות, יחיד מול
קבוצה, ערך העבודה ומבט נשי- מגדרי.
'אני האמנות העובדת' בודקת עד כמה
אמניות נשים בחברה הקיבוצית מזדהות עם המטרות המשותפות, או שמא הן מסמנות דרכים אחרות,
או קונפליקט סמוי או גלוי? האם אמנית (אישה) בקיבוץ מושפעת מערכי החברה השיתופית
שבתוכה היא פועלת? האם הקיבוץ מעצב באופן כלשהו את יצירתה? האם ערך העבודה,
שנתפס בקיבוץ כערך עליון, כמו - דתי, במהלך שנים רבות, הוטבע בעבודתן
כתפיסת-עולם, כדרך חיים? האם אפשר לזהות את הערכים הללו בטכניקה שלהן? בתכנים? האם
הן חשות צורך להוכיח את יכולתן לבנות ולייצר, בדומה לגברים, אך מציעות מבט אחר?
נשי? אינדיבידואלי? ומה בנוגע לתפיסת השוויון המגדרי בקיבוצים פעם והיום? שצ'ופק
וליס, כל אחת בדרכה, מגיבות לנוכחות החזקה של הקבוצה ולתפקידים המסורתיים של
הנשים, ששרדו על-אף הצהרות השוויון - לכאורה.
דינה
שצ'ופק
דינה שצ'ופק נולדה (1931) וגדלה
בקורדובה (ארגנטינה) ושם גם התחנכה במסגרות השומר הצעיר וספגה את תרבות ההתנגדות
של השמאל הארגנטינאי כנגד עריצות המשטר. חדורת רוח אוונגרדית העמידה במרכז עבודתה
המוקדמת את אידיאל האישה העובדת. כבר בראשית דרכה היא חיברה בין סגנונות האוונגרד
המודרני – בעיקר זה של קזימיר מלביץ ותנועת הסופרמטיזם שייסד ברוסיה המהפכנית
- עם אלמנטים נשיים כמו מפת תחרה ועם
הצהרה כתובה: "אישה עובדת". הקווים האלכסוניים של הקומפוזיציה
הסופרמטיסטית פרצו החוצה מגבולות הריבוע, ועל הרצפה - עשויות מעץ מלא - מונחות
שלוש הצורות הגיאומטריות שייצגו את האוונגרד של מלביץ: ריבוע, עיגול וצלב, שלוש
צורות יסוד שילוו אותה בכל דרכה האמנותית. עבודת מפתח זו מדגישה את הפרדוקס בין
המרחב הביתי הנשי לבין שפת האוונגרד הגברית הפורצת והאידיאולוגיה המוצקה. שצ'ופק
מודעת לקונפליקט הפנימי ופועלת מתוכו.
בהמשך יצרה שצ'ופק שורה של עבודות מצמר
פלדה ומברזיליות לניקוי, חומרים הקשורים לעולם הצחצוח וההברקה של פועלות הניקיון,
כשהיא מתרגמת אותם, כדרכה, לחומריות צרופה ומופשטת, המשלבת קושי ורכות בעת ובעונה
אחת. באותו רצף נוצרו עבודות הבנייה: שורה של ציורי שמן על בד המייצרות לבנים
לבניית פירמידה גבוהה. בראשה – הליקופטרים וכלי נשק. מודעת לקונפליקט שהיא מציבה
כותבת שצ'ופק על העבודות: " איך בונים?" ומרחיבה – " איך בונים
בית?", "איך בונים משפחה?", "איך בונים מדינה?". באופן
הנשי, המוטה מבפנים, שואלת שצ'ופק את שאלת החזון של הפרויקט הציוני הגברי.
דרכה של שצ'ופק 'לאלף' את האוונגרד
הגברי והמסוגף הייתה לתרגם אותו לשפה של אריגה, סריגה ורקמה. בפרויקט מתמשך היא
'ארגה' באמצעות צבעי שמן ומכחולים דקים, או 'רקמה' או 'סרגה' את הגיאומטריה של
מלביץ ו'בייתה' אותה לתוך מערכת סבלנית של עבודה שקדנית עד אין – סוף. העובדה
שמדובר בציור של מלאכות ולא במלאכות עצמן – מחזקת את התודעה העצמאית של האישה
האמנית – היא עובדת באמצעות הציור, ומנסחת בעזרתו את ההצהרות הנחוצות. האוונגרד
הנשי יכול להיות גם סרוג או ארוג. צריך רק להטות אותו מבפנים. כך 'נרקמו' גם כריות
התחרה, שלא הוענקו בנדוניה המקורית של חתונתה. במחווה של אהבה, השומרת על עמדתה
העצמאית כאישה יוצרת ועובדת, ציירה דינה שצ'ופק את הנדוניה המאוחרת למען מרטין, בעלה, מעוטרת בראשי התיבות
של שמותיהם.
צורניות
מודרניסטית מופשטת אפיינה גם את שפת הפיסול של שצ'ופק. גם הפעם היא מנסה לחבר בין
שתי מסורות שלא ממש התחברו – מסורת החגים ומסורת המופשט המודרניסטי. שצ'ופק לא
נכנעה למסורות הקישוטיות של חגי הקיבוץ ועיצבה פיסול צורני-גיאומטרי, חילוני,
המתייחס, לשורה של סמלי חג: סוכה, חנוכייה, שערי העומר וכו'.
התודעה
החברתית שלה הביאה גם ליצירת "מסדר" – עבודה שנוצרה בהשראת היכרות עם
החיים בארצות הברית ועוסקת בהיעלמותם של ילדים מבתיהם. דיוקנאות של ילדים נעדרים
הודפסו על שקיות סופרמרקט שהיוו בסיס לעבודת הצבה מורכבת, בנויה מדריד של שקיות
נחושת, שדנה בצדדים האפלים של החיים המודרניים, בהזנחה, ובסבל של ילדים.
צילה ליס
צילה ליס, עוסקת באופן מתמשך במתח שבין
האינדיבידואל היוצא לדרך, לבין הקבוצה והחפצים הנלווים אליה. כמי שנולדה בקיבוץ
(1945) והתחנכה במסגרות הלינה המשותפת ובמוסדות החינוך של השומר הצעיר בתקופה שבה
הזהות הקבוצתית הייתה בשיא כוחה, היא תרה באמנותה אחר דרכה האישית בתוך מרחב צפוף
ומאוכלס. הדמות המרכזית בעבודתה מתכוננת לצאת מהמרחב הדחוס, לצאת לדרך, למסע; היא אוגרת צידה, בונה מכשירי הפלגה ותעופה,
"מעלה" חפצים נייחים (חבריה השומרים) על גלגלים ומסמנת אבני דרך ומצפנים
המורים לכאורה על הכיוון, אך למעשה, היעד בלתי ידוע: אין זה משנה לאן, העיקר לצאת.
"לוח הכתובות", עבודת מפתח שיצרה ליס בשנת 2001, מתמצתת את הקושי בחיים
השיתופיים, בתקופה שהדרך הקיימת מתפרקת, והחדשה עדיין לא נוצרה. החיים בסביבה חסרת
ודאות יוצרים פחד ואפילו אימה, המחזירים את ליס אל האחיזה הלופתת בחפצים יומיומיים,
אחיזה המקנה לה (ולכולנו) אשליה של בטחון. אלה הם חפצי ה'יש', הקיים והבטוח,
שבתחילה מופיעים בציוריה ובהמשך יוצאים גם אל המרחב הפיסולי (חלקם מופיעים כ-'רדי
מייד'): שולחן, כיסא, קומקום, סיר, מֵיכל. ליס הופכת אותם ל'שומרי הדרך' של כל אותן
דמויות בודדות, חסרות זהות אישית, הצועדות בשיירה. במקביל, ניתקה צילה את הראש מהגוף השלם ושכפלה אותו לתבנית לבנה אחידה,
המאורגנת בקו-יצור תעשייתי, מונחת בסדר מופתי על במות ניידות. ליס מציגה את הראש האנושי
כחפץ לבן ונטול צבע, כלי שרת למען ובידי אידאולוגיות שהתנפצו. הדמות המשוכפלת של
צילה ליס היא לא רק אנונימית, אלא גם חסרת מגדר. אם יש בהן קורטוב של מגדר הוא גברי
יותר. ליס מעלימה כל סממן של נשיות ויוצרת אחידות מהדהדת.
צילה ליס עובדת
בעיקר על נייר, בטכניקות של רישום עמלני ומדויק באמצעות עטים. לאחרונה, היא המירה
את שפת החפצים במארג של דגמים מופשטים, שעדיין שומרים על משמעת סדורה,
אך הופכים את ההירארכיה הפנימית בין האדם לבין הטבע. בסדרת רישומים זו שולטת רשת
סבוכה של גבעולים וענפים, שנושאים עליהם תפרחות יבשות של שושנת יריחו ופקעות סגורות.
ראשים אנושיים קטנים, דמויי-פנינים, צפים בתוך הסבך הצמחי, נטולי גוף וכיוון.
בסופו של דבר מצליחה ליס להפוך את העמל והשקדנות למארג זוהר של יופי בוהק.
-------------------------------------------
ליס
ושצ'ופק עובדות; הן עמלות ובונות ובעיקר, אינן נחות. שתי האמניות בונות שנים רבות קו
לקו ושורה לשורה כעולם עצמאי המנסח אמירות אישיות. בדרכן, המחברת גריד ומשמעת עם
מרדנות ביקורתית שקטה, הן משמיעות את קולו של היחיד, ושל האישה במיוחד, בתוך
הקולקטיב. כוחן בכך שהן מעיזות להגיד: "אני האמנית העובדת", "אני
פועלת בחריצות ובעמלנות" ומתעקשות על חשיבותה של האמירה האמנותית גם בעולם של
ערכי עבודה המתפרשים במונחי מאסה ומשקל גבריים.
התערוכה,
המוצגת בשני החללים – הגלריה של גבעת חביבה והגלריה בגן שמואל – מאפשרת להתבונן
במבט רחב, המתמשך על-פני כמה עשורים, ביצירתן של שצ'ופק וליס ולהיווכח שאכן, התובנה
מתרחבת ו"האמנות עובדת".
ענת לידרור
וטלי תמיר
אוצרות
התערוכה