'אֶרֶץ' 'بلادي' Eretz
זו תערוכה שנוצקה מתוך
החוץ ונולדה אל תוך חלל הגלריה לשלום במתוכנן.
"קילומטראז' רציני
גמאנו ברכב ארצי, ימי ואווירי תוך כדי "צילומי מצב" בשעות שונות של
היום, באתרים מגוונים ובנושאים שונים" (רפי). זהו מסע חיצוני ופנימי של רפי ויעל בתוך שנת 2018,
שנה החותמת את שנת ה-70 למדינת ישראל. בשני קולות אישיים המחוללים יחד, הם מעלים שאלה
גדולה על הארץ הזו: כולנו חיים בה, מה הייתה?
מה קרה לה? מה היא היום? ואיך כל זה חיי בתוכנו.
המסע מדבר גם את קולותיהם
של קבוצות אוכלוסייה שלמות בתוכה: צעירים שחלקם עוזבים לאירופה (יהודים וערבים
כאחד); אזרחים ותיקים שלא פעם משמיעים את קולם, כי אינם מכירים עוד את ארצם;
חקלאים ואנשי ההתיישבות העובדת- משתי החברות שפעם היו יוצרי הארץ ומעבדי אדמתה וכיום
כמעט נשמטת מהם לגמרי האפשרות להמשיך לעסוק בעיבוד אדמתם; קבוצות בעלי תפיסות
אקולוגיות ההולכות ומתרחבות מתוך הבנה כי אקולוגיה היום אינה מותרות אלא הכרח; קבוצות
המאמינות בחיים משותפים בארץ הזו ועוד זוכרות את שיתוף הפעולה והקיום ההדדי שהיה
כאן בעבר הרחוק ולבסוף, ציבור חילוני או פלורליסטי המתקשה למצוא את הנרטיב של הארץ
אותה הכיר, כאן היום, כמו גם את מקומו נוכח תהליכי הדתה והקצנה מואצים.
מרכיבי התערוכה פועלים
על כר חושי רחב מרחיבים את האפשרות לחיתוכים ויזואליים –חווייתיים משותפים: ציור
פשוט ומורכב, ראליסטי ואקספרסיבי, גרפי ופיסולי, מופשט ומדבר, טקסט - ציור, תבליט
ומיצב (רפי), תמונות נעות של דימויים קונקרטיים או של מציאות המופשטת על ידי תנועת
מצלמה / תנועת נסיעה, קולות, סאונד ומוסיקה בעלת מאפיינים אימפרוביזוריים מוקרנים
מתך שני מקרנים (יעל).
"אוסף התחושות
שעובר בי היום כשאומרים אֶרֶץ מדגיש בו זמנית את ההתנגדות ואת החיבור הבלתי אפשרי
והבלתי ניתן לפירוק ביני לבין ארצי." (יעל). יעל רוקמת ונעה באופן
חופשי ממוסכמות אמנותיות על הרצף שבין הדוקומנטרי לאמנותי. היא נמנעת מהגדרות כגון
ווידאו ארט ומתייחסת לדימוי, לסאונד ולמשך כמו גם לקונקרטי ומופשט באופן כמעט שווה
ערך. היא פועלת דרך הרועד והאישי כמו דרך היסודי והמחקרי.
רפי, אמן קונספטואלי
ותיק, היוצר דיאלוג ציורי- גרפי
רחב ממדים בשטחים חיצוניים ופנימיים כשהוא משתמש בשפת אמנות הגרפיטי, מתמחה בשילוב
טכניקות מדויקות עם טכניקות מרושלות וטכניקות "נכונות" עם טכניקות שאינן
מוכפפות ל"חוקי הציור הנכונים".
רפי מאתגר את המרחב
החיצוני, הזמין וגלוי לכולם (קירות של מבנים, גדרות וחומות, קרשים, חלקי דרך ועוד
משמשים כמצעיו) בתוכן חתרני בדרכו של "ליצן החצר" ובכך הופך אותו, אולי לכזה
הניתן ל"עיכול".
האם לאמנות הומוריסטית ורוח שטות יש מקום של כבוד בשדה האמנות כיום?
כפי שהמכחול והצבעים הם כלי עבודתו של רפי מינץ, כך גם רוח השטות וההומור. אלו
מאפשרים כפלי משמעויות רבים ושחרור קתרטי;
יש שהם, הם הנדרשים היום למען היכולת לחיות ולעסוק בתוכן הקונפליקטואלי של ארצנו.
רפי מדבר.
יעל פועלת דרך תחושות תת קרקעיות, חסרות מילים.
זוהי השלמה מעוררת כבוד של חברות אמנותית, המתקיימת בפעולות משותפות לאורך שנים.
בערבית תורגמה ארץ
לביאלדי (ארצי, ביטוי רב רבדי). רפי ויעל אינם יכולים להביא מבט אישי, גוף ראשון
של ערבים החיים כאן שבוודאי לא יקראו לארצם ארץ ישראל (צמד מילים שעבור חלקם שווה
לביטוי ארץ ישראל השלמה). הם כן יכולים לראות ולהחיות את הארץ הזו כארץ בתפיסה
משותפת, ליצור את המרחב בתערוכה זו ככזה המבטא זאת ולבחור לקרוא לתערוכה בערבית
בילאדי, ולא רק בילאד.
'אֶרֶץ' היא נוף הילדות של כולנו, הארץ שאנו אוהבים כל כך וממאנים לעזוב,
אך החיים בה, תהליכי צמיחתה והשתנותה יוצרים בתוכנו תחושות הנעות הלוך ושוב בין
אותם זיכרונות ורגשות ענוגים לרגשות המלווים את ימינו, תחושות שלבסוף נאלצות לחיות
יחד בתוכנו.
ענת לידרור, אוצרת