תרגישו בבית
פרולוג: התערוכה 'תרגישו בבית' נפתחה בספטמבר 2023 ועסקה בניסיון לתאר כיצד נוצרת אצלנו חווית בית, מי יכול ובאיזו מידה להרגיש כיום בבית בישראל. התערוכה קמה כתגובה אקטואלית למציאות החברה הישראלית בעת תקופה משברית שהייתה נדמית כהתמודדות הגדולה ביותר שחוותה המדינה בעשורים האחרונים.
היא מציגה תחושות של אמנים ויוצרים בנוגע לתחושת הבית המייצגות קבוצות שלמות בחברה הישראלית כמו גם יצירות המביעות תחושות אוניברסליות, אנושיות ופרטיות הבונות את חווית הבית הפנימית שלנו כמו הכמיהה לשלווה, להרמוניה, לרכות ולמקום בטוח.
לאחר המתקפה הקשה ב-7.10.23 והמלחמה שבאה בעקבותיה התערוכה נטענת ברבדים חדשים, מטלטלים באופן נבואי בלתי נתפס. יחד עם זאת, גם מתחזקות בה התחושות המרכיבות בתוכנו בית. בעבודות בתוכה, שזורים מופעים וחלקים הבונים אותן: פתקים אישיים, זיכרונות של בית, שמיכה, ארון כלים פרטי, נופים וחברים.
כיצד אותן עבודות יכולות לחבק ולטלטל כאחת? אולי הרגישות הגדולה של העבודות ויוצריהן יכולות להסביר זאת, כמו גם העובדה שהיא עוסקת בחוויה בסיסית ומהותית לכולנו המשפיעה על כל רבדי חיינו. הבית הוא הקרקע והבסיס ממנו אנו צומחים. הבית הוא גם פיזי אך תחושת הבית אינה מצויה רק בבית הפיזי שלנו, זו תחושה הקשורה בבסיסה לביטחון, ביטחון בחיים. העבודות מזככות תחושת בית שלפתע אבד בכל כך הרבה מובנים.
את הבית הזה יש לנו את החובה לבנות מחדש. כאן טמונה ההזדמנות לבנות אותו מחדש, אחרת, על בסיס ההבנה כי כולנו ראויים להיות חלק ממנו ויש לנו את האפשרות לבנות אותו טוב יותר, ביחד.
תרגישו בבית
'תרגישו בבית' היא תערוכה קבוצתית הבוחנת את המונח וההזמנה להרגיש בבית, הזמנה המקבלת משמעויות רבות בימים אלו בישראל וגם מעבר לה. בתוך איזה בית נוכל להרגיש בבית? בתוך עורנו? בחלל הפיזי שהוא ביתנו? במה שאנו עושים? בחברה שלנו? במדינה שלנו? בעולם כפי שהוא היום?
מהי המהות האנושית ולאן התרחקנו?
לעיתים נדמה כי האנושות אבודה, כי האדם עושה הכל כדי לקרב את סופה.
אחרים יאמרו, כי אנחנו בפתחו של עידן חדש, עידן האלף השלישי,
בו על מבנים חברתיים, מדיניים ופוליטיים רבים להתפרק על מנת שייבנו חדשים.
נוספים יגידו כי כאן בישראל מתקיים כעת קרב קריטי על עתידה של המדינה כדמוקרטיה.
עוד יאמרו שאף אחד אינו באמת מקשיב לשני.
בין החברה היהודית לחברה הערבית ישנם חוטים רבים שממשיכים לחבור ולהיבנות כל הזמן, אך כל חברה חשה כעת כי החברה השנייה אינה מצטרפת למאבק שלה למרות שהמאבק הוא בעצם של כולנו יחד. ניצנים של אסימונים לשני הכיוונים מתחילים ליפול.
איזו קבוצה מבין אוסף הקבוצות המפולג והמבודל (שנחשף לשמש בבהירות רבה לאחרונה), שואלים? הרי בתקופה שבה המשוכנעים משוכנעים, אלו שאינם נשמעים אינם נשמעים חזק יותר והייאוש במקרה לא נעשה יותר נוח, תלוי במיוחד את מי שואלים.
אנחנו שאלנו קבוצה של אמנים יוצרים. הקשר הקבוצתי שלהם נוצר תחת כנפי המרכז המשותף לאמנות גבעת חביבה. הם עובדים, תומכים, מדריכים, מלמדים, מובילים ופועלים בו לאורך השנה כולה.
העבודות בתערוכה מתייחסות להזמנה הטבעית והפשוטה מחד והזרה העמוקה מאידך להרגיש בבית: בבית הפרטי, החברתי, הלאומי, המדיני וההומני. חלקן מביאות נקודת זמן מוקדמת יותר, של לפני שנה, שנתיים ועד שמונה 8 שנים לאחור, עם הפרשנות המקורית בה נוצרו וזו האקטואלית, של עכשיו; חלקן חדשות וחלקן נוצרו במיוחד לתערוכה זו. כולן מתייחסות למבטים על הציר שבין האישי לאנושי, הפרטי לחברתי ובין הלאומי לתודעתי.
האמנות פועלת כמו אדוות שנוצרות מאבן הנזרקת למים.
זו הזמנה להיזרק למים, באופן חדש, כי אנחנו צריכים דרכים חדשות.
יש לנו כפרטים, כמשפחות, כחברות, כמיהה ליצור אזור נוחות. שנרגיש בבית.
אולי לפעמים מה שמרגיש בבית הופך לבעייתי אם לא משנים ומתפתחים.
למשוטטים בה, ניתנת האפשרות לגשש אחר תחושות פרטיות או קולקטיביות, או פשוט להסתכל בעיניים הפרטיות שלנו על תמונת המציאות שנפרסת כאן; אפשר לחוש את הנפרדות או לחפש בה דרכים חדשות לחוש כאן בבית.
אפילוג: בעת הזו האמנות מתגלה לרבים מאתנו ולחברה כולה, ככוח עצום, רב ממדי, רחב, גמיש ויצירתי, היודע להכיל כאב, המוצא מילים ומבעים, המחבר חלקים בתוכנו ונותן נתיב לרגשות, להזרמה מחודשת של תנועה וכוח חיים.
אבנר זינגר וענת לידרור, אוצרי התערוכה
האמנים המשתתפים:
מיכל אלון, דודי ביקל, מיכל גבע, לאוניד גוסין, אבנר זינגר, ניצן יולזרי, אהובה ליבנה, מיכל ניב, אמונה סירקין, אתל פיסרף, הדס פרוביזור, רותי קפלן, משה רואס, רחל רוזנר, ג'אנה שימונוב, ליאן שרקייה
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!