חסר רכיב

זיכרונות ממרחב מדומיין



המפגש של אמנים יהודים וערבים לתקופת שהות משותפת הוא אתגר מורכב במיוחד בעת הזאת. ובכל זאת, המחזור השני של תכנית הרזידנסי של גבעת חביבה יצא לדרך בינואר 2024. תכנית השהות מציעה לאמנים צעירים, ערבים ויהודים, בוגרי מוסדות אמנות שונים בארץ, תקופה של יצירה בצד פעילות חינוכית וחברתית ברוח גבעת חביבה. התערוכה מציגה את הפרויקטים עליהם עבדו משתתפי התכנית במהלך התקופה.


אחדים בחרו להפנות את הקשב אל המרחב הפיזי והתרבותי של גבעת חביבה ובאמצעות ה"ממצאים" של מחקרם לפתח עבודות הבוחנות, כל אחת בדרכה, כיצד החומרים, הצורות והצלילים משמשים מוליכים למשמעות. אחרים בחרו להתכנס אל שאלות של זהות אישית, מגדרית ותרבותית ואל יחסי הגוף והנפש.


הדיוקן, ובפרט הדיוקן העצמי, הוא האמצעי האופייני ביותר לבחון שאלות של זהות. אשואק מרעי משתמשת בדמות עצמה בשלושה ציורים כדי להציג דמות אישה אידאלית בעלת עוצמה ויופי – בעולם החיצוני והפנימי – בדימויים בעלי חזות ריאליסטית הנושקים לדמויות מן האגדות. ביילסאן כרים מציגה דיוקן עצמי כפול, הכולל את דמותה שלה מול דמותו של הסבא-רבא שלה, אינטלקטואל ואיש ספר: הוא השורש והמופת עבורה כמי שמניפה את דגל הפמיניזם והעוצמה הנשית ונשענת על סיפור אגדה שכתב על אשה/זאבה לוחמת. מיתולוגיזציה עצמית וחיבור בין אדם לחיה אפשר לראות בפסל של עוביידה דחלה המציג את דמות עצמו כקנטאור, יצור שחציו אדם וחציו סוס. בשונה מן האכזריות הלוחמנית שאפיינה את היצורים המיתולוגיים, הדמות של דחלה מכילה גם רמזים לתפקידים נשיים, כמו הכד על הראש והתינוק המכונף האחוז בזרועו ולאדיקות דתית שמייצג הקוראן בזרועו השנייה. זהות האישה בחברה הוא מוטיב מרכזי בעבודתה של הדס אלמגור, אמנית אנימציה שבחרה להתנסות דווקא במדיום הקדום של קרמיקה. בסדרת צלחות עליהן הטביעה דגמים ורקמות משמלות והדפיסה רישומי קו שיצרה של דמויות נשים לבושות/מעורטלות, היא מחברת צדדים שונים מעולמן של נשים שגבורתן ואהבתן נפגשות על הצלחת.


הגוף ומכאוביו הוא נושא שמעסיק בעיקר אמניות. אירם אגבאריה כמו פולטת מתוך תוכה את כל המודחק, הכאוב והמושתק בתהליך ציור יוצא דופן של נשיפת אוויר לתוך קערת צבע נוזלי. הצבע הנשפך על גבי הבד יוצר, ללא מגע יד, ציור מופשט, כתמי, שמרכזו כהה ואפל. הגוף הפעור, הפגיע והמסתורי מעסיק את מלאק מנצור שפיתחה את עבודות הרישום בהן עסקה בראשית התקופה לפסלים הנותנים ביטוי לעולם פנימי מדמם ופראי.


חיבור בין החוויה האישית לבין המציאות החיצונית של המקום – גבעת חביבה – והזמן – מלחמה – מהדהד באופנים שונים אצל מספר אמנים. יהונתן דוד, מוזיקאי, חייל מילואים ואמן בסטודיו, ליקט צלילים שספג לאורך התקופה מהמקומות בהם שהה והרכיב מהם יצירה שהיא דוממת במצב נח ונשמעת כאשר מניעים אותה לצירופים צולבים ומתנגשים בסדר אקראי. נועה קורניק ליקטה פרטים מן הסביבה, מן האדמה, ובנתה מהם מעין דגם למבנה, תפאורה מיניאטורית שברירית הנשענת על בלימה. בין הפרטים ניתן לפענח רמזים מחוויות המלחמה הנוכחית ומלחמות קודמות שעלו מן הזיכרון המשפחתי ומהזיכרון הלאומי, כפי שמועבר מדור לדור במערכת החינוך. הליקוט מן הסביבה בגבעת חביבה, במיוחד עצמים שנשברו, נקרעו, נמעכו ונזרקו כפסולת, היה עיקר פעולתה של אביב קשת במהלך התקופה. הצבתם בהקשר חדש מתרגם אותם לסיפור חדש-ישן של חלופיות הזמן, אובדן וכאב הצצים מתוך סיפורי השברים. גבעת חביבה כמקום פיזי בנוי, כאידיאל חברתי-פוליטי וכבית זמני ליחיד ולקבוצה היה חומר הגלם שבתוכו חיפש בן אלון בתצלומיו חיבורים אפשריים בין הקרוב לרחוק, בין הטבעי לתעשייתי, בין האור המנצנץ לאפלה מסביב ובין היופי התמים הפורח לבין שאריות כעורות חסרות פשר של הקיום האנושי.


שלושה חודשי שהות משותפת של אמניות ואמנים שלא הכירו זה את זו, שבאו מתרבויות ומרקעים אמנותיים שונים וחיו ויצרו באותו מרחב, זהו פרק זמן קצר. למרות זאת הצליחו האמנים והאמניות לגבש עבודות חדשות ומשמעותית לכל אחת ואחד שבוודאי עוד יתפתחו בהמשך דרכם האמנותית.

דליה מנור, אוצרת


צילום: טל בדראק

חסר רכיב