תקופת ההַמְתָּנָה / שיעור
תערוכה במסגרת - דרך ארץ - התערוכה הקיבוצית בגלריה גבעת חביבה
עטר רבינא
ארז חרודי
ארז חרודי מציג את מאיה רוסו בת ה15 מקיבוץ כפר עזה.
אם יש צמד מלים שמתאר מדויק יותר מכל את השנה וחצי מאז 07.10.23 הרי זהו תקופת ההַמְתָּנָה.
אנחנו ממתינים לחזרת החטופים.
אנחנו ממתינות לסיום המלחמה.
אנחנו ממתינות שיהיה פה יותר טוב, שישתנה פה משהו, שסוף סוף נוכל להתחיל לקוות, ממתינות להתחיל לחייך, ממתינים לגשם שמבושש לבוא.
הַמְתָּנָה היא חלק בלתי נפרד מאמנות. היא טבועה במעשה הצילום.
היא מהות ההתבוננות.
הַמְתָּנָה מובילה את המצלמה, את כיוון העין והעדשה, את קבלת ההחלטה האם שווה 'ללכת על זה', ואז עוד הַמְתָּנָה, נשימה, בחירה של הפריים ורק אז לחיצה על כפתור.
הַמְתָּנָה היא חלק בלתי נפרד מהאמנות. היא טבועה במעשה הציור.
הַמְתָּנָה מובילה את המכחול. הַמְתָּנָה מובילה את הציירת ללמוד בכל פעם את הציור מחדש,
את ההתאמות שיש לעשות, את הצבעים והחומרים והבד והקומפוזיציה.
גם אצל עטר רבינא וגם אצל ארז חרודי ניכרת הַמְתָּנָה כמרכיב מרכזי בעבודות ובמחשבות המובילות אליה. כמורה ליוגה, מעידה רבינא כי הפרקטיקה של היוגה אותה היא מתרגלת ומלמדת משולבת בציור ובבחירה של החומרים והדימויים - "כמי שמתרגלת ומלמדת יוגה לצד החיים עם דיסטוניה (מחלה המלווה אותה ומתבטאת בהפרעת תנועה), אני מוצאת שהאמרה
'היוגה מלמדת אותנו לרפא את אשר ניתן לריפוי ולשאת את שאינו ניתן לריפוי', מבטאת תרומה גדולה של היוגה, מסייעת למתרגל לשאת את קשיי החיים ולמצוא משמעות ושמחה גם במצבים שבהם ריפוי מלא אינו אפשרי אלא הַמְתָּנָה אליו..”
מחשבה זו עולה גם בעבודותיה כאמנית.
רבינא מציגה עבודות על פלטות גבס. החומר הכל כך ישראלי, זמני ומתכלה, נאסף על ידיה מהרחוב ותחת ידיה ממשיך להזין את האשליה של היציבות שהוא מספק, את השקר שאפשר להישען עליו בבטחה, אותו שקר שנדמה שנחשף כבר יותר משנה ועדיין אנחנו מתעקשים לטפח אותו. דרך השכבות הציוריות מגלה רבינא לכולנו את ההתקלפות מההבטחה לעמידות וההכרה שכולנו ברי חלוף, עמידים לרגע ונשברים במשנהו, או כמו שהיא מיטיבה לתאר - "גוף מפורק. ובהיותו מפורק בעל פוטנציאל התכלות הוא מסמל את הזמניות ומהדהד את היותנו בני תמותה , חומר מתכלה, חסרי קדושה. ומלאים בחול".
אצל ארז חרודי הַמְתָּנָה היא חלק מהיסטוריה אישית/ארצית אותה הוא הפך לעבודה רבת שנים, מרובת הישגים ורצופת עשייה ותזזיתיות.
חרודי, ששכל את אביו אמנון ז"ל במלחמת ששת הימים, מעיד בעצמו על משמעותה של אותה הַמְתָּנָה לעשייה הצילומית שלו ולשיעורים שבהם הוא מלמד.
מזה מספר שנים חרודי נמצא בכל מקום בו יש מחאה, בכל מקום בו יש התרחשות. הוא מלווה את הכאב, את הצעקה, את האנשים והנשים שהולכים בתוכה, את האלימות, את הכביש, את הצומת, את האש והשלט. נדמה שבכישרונו הרב הוא מצליח כבר יותר מחצי עשור להיות לפני ההפגנה, מצליח להיות ברגע המכריע, לחכות למושאי הצילום שלו, לתפוס אותם ברגע שבו הם חסרי הגנה אבל מפוצצים בצעקה שלהם. לא בכדי הוא קורא לסדרה מתוכה נלקחו הדימויים המודבקים פה כטפט על הקירות - שיעור צילום. חרודי מלמד את כולנו להמתין ביחד אתו. להמתין למה שאי אפשר לחכות לו, להמתין למה שכולנו מייחלים שיקרה.
מזה מספר חודשים עובד חרודי עם מאיה רוסו מקיבוץ כפר עזה.
רוסו שכלה את אביה אורי רוסו ז"ל במתקפת הטרור ב-7.10.23 וביחד עם חרודי, עברה דרך צילומים המוצגים פה מסע שיקומי (שעוד נמשך) ושנהפכו לעבודות המלוות את הספר שהוציאה המשפחה לזכר האב.
עבודותיהם של רבינא, חרודי ומאיה רוסו המוצגות פה, מאלצים אותנו, הצופים והצופות, להמתין. להמתין ולהישיר מבט למציאות הכל כך מורכבת ומאתגרת. לא לחרוץ משפט אלא להיות חלק מהן, להשתתף, לחלוק רגע ומרחב.
עתר גבע
ינואר - פברואר 2025