קיבוץ הוא לפעמים כתובת לפעמים בית

 תערוכה במסגרת 'דרך ארץ' - התערוכה הקיבוצית בגלריה גבעת חביבה לאמנות 

דב הלר ז"ל 

אביב אצילי ז"ל 

חיים מאור 

תמר ניסים 

"מה הבעיה?" - אביב אצילי ז"ל בחיוך אופייני וגישה אופיינית לשמעון בן שבת (בעליה של גלריה Raw Art) כשהאחרון בא לחפש חלקי מתכות במוסכים ומצא אמן מוכשר שהוא בכלל מוסכניק.  

איך בכלל מתייחסים ל'אירוע' הזה שנקרא קיבוץ?  

איך יכול אדם או אנשים להכיל רעיון כזה ועוד לחיות איתו, ועוד לרצות לחיות איתו? 

הרי כמעט לא הגיוני ולא אנושי לחיות לצד, בתוך ולשם רעיון.  

הרי כמעט לא הגיוני לחיות בניגוד למחשבה של עכשיו ולרוח הזמן העכשווית ולמה שמקובל.  

אז איך?  

… כי מהו קיבוץ? 

קיבוץ הוא קודם כל א.נשים עם רעיון. אחר כך קיבוץ הוא א.נשים שעושים/ות מעשה.  

קודם כל רעיון של אנשים שמחליטים שהרעיון לגור ביחד ולהתמודד ביחד הוא רעיון טוב.  

אחר כך עושים/ות קיבוץ. מקימים/ות קיבוץ. וחיים/ות קיבוץ. ויוצרים בית. וחושבים בית.  

… מהי אמנות?  

אמנות היא קודם כל רעיון. אחר כך מעשה.  

קודם כל רעיון של אמן או אמנית שמחליט שהאמנות היא דרך לדבר עם א.נשים ועשיית אמנות היא הדרך לחיות בעולם.  

אחר כך מציירים/ות, מפסלים, עושים הדפס. מתעדים, עורכים, יוצרים סרט ומביאים אמנות לבית ולעולם.  

… אחרי מאה שנים של קיבוץ - ממי וממה מרכיבים קיבוץ?  

מא.נשים. מרעיונות. ממחשבות. מהבדלים.  

התערוכה 'קיבוץ הוא לפעמים בית לפעמים כתובת' היא האחרונה בסדרת התערוכות על קיבוץ בגלריה גבעת חביבה בשנת 2025. בתערוכה זו  ניתנה בפנינו ההזדמנות לחוות מקרוב מפגשים בין הרעיון המשלב אמנות וקיבוץ וחיים - וגישה לחיים.  

הרעיון והמעשה היו יצוקים בדב הלר, מולחמים, טבועים וחקוקים בו; הבית הוא כתובת והבית הוא קיבוץ והקיבוץ הוא כתובת.  קיבוץ בנגב המערבי פירושו שדות רחבים, וחקלאות ואופק רחוק אפוף שמש ואבק.  

וחיי קיבוץ, וחגי קיבוץ, וגבול ומים ומשפחה ועוד ועוד.. 

כך גם בעבודות של דב הלר יש הצגה נאמנה של חיים בתוך הקיבוץ שמקדשים רעיון ומעשה דרך האמנות, אם זה בהדפסים שלו, אם בציורים, אם בפסלים, אם בפעולות הפוליטיות ואם בתערוכות שארגן במכון החליבה; כך גם בקשרים שיצר וביניהם הקשר עם אביב אצילי - קשר של שותפים לדרך, שכנים-שותפים לאופק של שדות הנגב המערבי, שותפים לרעיון הקיבוצי, למעשה, וגם לאמנות.   

דב הלר לא היה רומנטיקן בגישה שלו. באמנות שלו הוא הצליח לבטא את הקושי, ואת המשברים, את הקרבה לגבול, את אופק השדות ואת האבק והאדמה והזיעה והביקורת והאידיאולוגיה. הוא נגע בהם והפך אותם לחלק בלתי נפרד מחייו' מהקיבוץ ומהאמנות שלו. הצצה אל עבודותיו של דב הלר היא הצצה אל עידן אחר. אל עידן בו אפשר לדאוג לאחר, לחלש, לדובר שפה אחרת מבלי להיות מוקע ומנודה. זאת הצצה לזמן בו גם אנשים דיברו שפה אחרת ואמנים העזו לדבר בשפה מופשטת ורעיונית.  

החיים, העבודה והשמחה מהפשטות שהם נותנים היו שרוגים באביב אצילי ז"ל, בו ובעבודותיו, אותן יצר בקיבוצו על גבי פיסות מתכת או פלסטיק שאסף. אצילי צייר בסדקים שהרגיש שהזמן מאפשר לו - בין הטיפול בטרקטורים והטיפול במשפחה. ולא עשה מזה עניין אלא פשוט עשה. צייר ופשוט חייך, ופשוט תיקן טרקטורים וכנראה גם תיקן חקלאים על הדרך…. וכשהוזמן להציג בקיבוץ נירים אז הציג. וכשמכר עבודות באותה קלות שבה כיוון מנוע - אז מכר. ולא עשה מזה עניין מיוחד. עשה אמנות ופתר בעיות, או בלשונו - 'מה הבעיה?'. הכוח של האמנות שלו היא כוח הדברים הפשוטים - כוח השמחה וחדוות היצירה ניבט מהן, וכעת גם כוח הגעגוע שאינו מרפה.  

כל אחד וכל אחת  רואה אחרת את הפער בין הרעיון הקיבוצי לבין החיים, לבין המציאות.  בדיוק על המרווח הזה, ועל הצורך להדגיש אותו, לחדד אותו ולנהל עליו דיאלוג מתייחס חיים מאור, בעבודתו מיתוסים מתמוססים (1979-80).  מאור שם מראה לרעיון הקיבוצי ומייצר שיחה על המשמעות של להיות שונה בתוך רעיון מאחד. מאור מבקש שנסתכל מה קורה קרוב לגדר, שנסתכל על השוליים, אלה שבתוך ומבחוץ לקיבוץ, ונדע לראות אותם. לראות ולהכיל את השונה הזה. את האחר שלא כל כך נוח לנו להביט בו. היכולת להביט ולהכיל דורשת קשב, סבלנות וסובלנות, לדעת למתוח את הגבולות שלך, את הגדר שלך כדי להכיל את האחר - זה בדיוק מה שביקש חיים מאור מהקיבוץ ב-1979 וזה מה שהוא מבקש מאיתנו כעת. 

עבודת הוידיאו של תמר ניסים - 'של מי האבל הזה לעזאזל?' מציגה חברי הקיבוצים שחזרו לבתיהם, אחרי חודשים רבים בהם חיו כפליטים לאחר שיישובם נכבש או פונה במלחמות עבר, והיו צריכים להתמודד עם השכול הפרטי של היתומים והאלמנות אל מול האבל הקולקטיבי של הקהילה, הקהילה הקיבוצית.  

מהעדויות עולות רגשות אשמה אצל הניצולים ורגשות קשים אצל היתומים והאלמנות שלא טופלו דאז. העיסוק בהשלכות הטראומה ההיסטורית וההשפעה ארוכת הטווח שלה על הקהילה הקיבוצית, מהדהדת ממרחק הזמן גם את המציאות של עשרות קיבוצים בשנה הזו ואת הדרך שיש ללכת כדי לטפל גם בטראומה הקולקטיבית של כל קהילה.