חסר רכיב

'אֶרֶץ'- תערוכה זוגית יעל לב ורפי מינץ


  • פתיחה: שבת  الافتتاح : السبت   15.12.18 ב- 11:00 :Opening: 
    Saturday 
     
  • אירוע מיוחד: בשבת 12.1.19 בשעה 11:00 - 'גְּלוֹקָלִי' - אֶרֶץ ואָרֶץ- אירוע שיח גלריה במפגש עם קטעים מתוך מופע המחול 'אָרֶץ' מאת גיל קרר, העמדה אלון קרניאל, בביצוע 'להקת נוּע' - עתודה בוגרת- אולפן למחול מנשה.
  •          حدث خاص: السبت 12.1.19 الساعة 11:00، سيعقد حدث خاص بعنوان "عوملة محلية" – بلاد وأرضحديث الجاليري ولقاء مع مقاطع من عرض الرقص "أرض" لجالي قرر، الإقامة - ألون كرنيئيل، أداء "فرقة نواع" – احتياطي شاباستوديو الرقص منشه
  •   Special event: On Saturday 12.1.19 at 11 a.m. the exhibition will hold a special event: Glocal – Earth & Land – a gallery talk accompanied by selections from "Land", a dance show composed by Gil Kerer and performed by advanced level dancers of the Nua Troupe, Menashe Dance Studio.
    _________________________________________
'אֶרֶץ'   
_______________________________
ציור – מיצב – וידאו
1.2.19 – 15.12.18
יעל לב - רפי מינץ

'אֶרֶץ', התערוכה הזוגית של האמנים רפי מינץ ויעל לב, היא שיר אהבה ודאגה לארצנו תוך ליקוט צלילים ומנגינות המבקשים להישמע יחד, בליווי רוח שטות והומור: אמצעים המאפשרים, אולי, לחוש את ערב התחושות של כל אחד ואחת לגבי הארץ בה נולדנו או בה אנו חיים. תחושות מעורבות של אהבה - שנאה, ריחוק - קירבה, התנגדות- קבלה, ידידות ודאגה, מכוונת למבט על ארצנו, ככזה שהינו בעל מסוגלות לבטא, להעיר ולעשות; כזה שיש בו מחאה אך אינו חסר אונים והוא נעדר קָרְבָּנוּת.

זו תערוכה שנוצקה מתוך החוץ ונולדה אל תוך חלל הגלריה לשלום במתוכנן.
"קילומטראז' רציני גמאנו ברכב ארצי, ימי ואווירי תוך כדי "צילומי מצב" בשעות שונות של היום, באתרים מגוונים ובנושאים שונים" (רפי). זהו  מסע חיצוני ופנימי של רפי ויעל בתוך שנת 2018, שנה החותמת את שנת ה-70 למדינת ישראל. בשני קולות אישיים המחוללים יחד, הם מעלים שאלה גדולה על הארץ הזו:  כולנו חיים בה, מה הייתה? מה קרה לה? מה היא היום? ואיך כל זה חיי בתוכנו.
המסע מדבר גם את קולותיהם של קבוצות אוכלוסייה שלמות בתוכה: צעירים שחלקם עוזבים לאירופה (יהודים וערבים כאחד); אזרחים ותיקים שלא פעם משמיעים את קולם, כי אינם מכירים עוד את ארצם; חקלאים ואנשי ההתיישבות העובדת- משתי החברות שפעם היו יוצרי הארץ ומעבדי אדמתה וכיום כמעט נשמטת מהם לגמרי האפשרות להמשיך לעסוק בעיבוד אדמתם; קבוצות בעלי תפיסות אקולוגיות ההולכות ומתרחבות מתוך הבנה כי אקולוגיה היום אינה מותרות אלא הכרח; קבוצות המאמינות בחיים משותפים בארץ הזו ועוד זוכרות את שיתוף הפעולה והקיום ההדדי שהיה כאן בעבר הרחוק ולבסוף, ציבור חילוני או פלורליסטי המתקשה למצוא את הנרטיב של הארץ אותה הכיר, כאן היום, כמו גם את מקומו נוכח תהליכי הדתה והקצנה מואצים.

מרכיבי התערוכה פועלים על כר חושי רחב מרחיבים את האפשרות לחיתוכים ויזואליים –חווייתיים משותפים: ציור פשוט ומורכב, ראליסטי ואקספרסיבי, גרפי ופיסולי, מופשט ומדבר, טקסט - ציור, תבליט ומיצב (רפי), תמונות נעות של דימויים קונקרטיים או של מציאות המופשטת על ידי תנועת מצלמה / תנועת נסיעה, קולות, סאונד ומוסיקה בעלת מאפיינים אימפרוביזוריים מוקרנים מתך שני מקרנים (יעל).

"אוסף התחושות שעובר בי היום כשאומרים אֶרֶץ מדגיש בו זמנית את ההתנגדות ואת החיבור הבלתי אפשרי והבלתי ניתן לפירוק ביני לבין ארצי." (יעל). יעל רוקמת ונעה באופן חופשי ממוסכמות אמנותיות על הרצף שבין הדוקומנטרי לאמנותי. היא נמנעת מהגדרות כגון ווידאו ארט ומתייחסת לדימוי, לסאונד ולמשך כמו גם לקונקרטי ומופשט באופן כמעט שווה ערך. היא פועלת דרך הרועד והאישי כמו דרך היסודי והמחקרי.

רפי, אמן קונספטואלי ותיק, היוצר דיאלוג ציורי- גרפי רחב ממדים בשטחים חיצוניים ופנימיים כשהוא משתמש בשפת אמנות הגרפיטי, מתמחה בשילוב טכניקות מדויקות עם טכניקות מרושלות וטכניקות "נכונות" עם טכניקות שאינן מוכפפות ל"חוקי הציור הנכונים".
רפי מאתגר את המרחב החיצוני, הזמין וגלוי לכולם (קירות של מבנים, גדרות וחומות, קרשים, חלקי דרך ועוד משמשים כמצעיו) בתוכן חתרני בדרכו של "ליצן החצר" ובכך הופך אותו, אולי לכזה הניתן ל"עיכול".

האם לאמנות הומוריסטית  ורוח שטות יש מקום של כבוד בשדה האמנות כיום? כפי שהמכחול והצבעים הם כלי עבודתו של רפי מינץ, כך גם רוח השטות וההומור. אלו מאפשרים כפלי משמעויות רבים ושחרור קתרטי;
יש שהם, הם הנדרשים היום למען היכולת לחיות ולעסוק בתוכן הקונפליקטואלי של ארצנו.


רפי מדבר. 
יעל פועלת דרך תחושות תת קרקעיות, חסרות מילים. 
זוהי השלמה מעוררת כבוד של חברות אמנותית, המתקיימת בפעולות משותפות לאורך שנים.

בערבית תורגמה ארץ לביאלדי (ארצי, ביטוי רב רבדי). רפי ויעל אינם יכולים להביא מבט אישי, גוף ראשון של ערבים החיים כאן שבוודאי לא יקראו לארצם ארץ ישראל (צמד מילים שעבור חלקם שווה לביטוי ארץ ישראל השלמה). הם כן יכולים לראות ולהחיות את הארץ הזו כארץ בתפיסה משותפת, ליצור את המרחב בתערוכה זו ככזה המבטא זאת ולבחור לקרוא לתערוכה בערבית בילאדי, ולא רק בילאד.



'אֶרֶץ' היא נוף הילדות של כולנו, הארץ שאנו אוהבים כל כך וממאנים לעזוב, אך החיים בה, תהליכי צמיחתה והשתנותה יוצרים בתוכנו תחושות הנעות הלוך ושוב בין אותם זיכרונות ורגשות ענוגים לרגשות המלווים את ימינו, תחושות שלבסוף נאלצות לחיות יחד בתוכנו.


ענת לידרור, אוצרת
_________________________________________________________________
מקום: הגלריה לשלום, מרכז האמנות המשותף גבעת חביבה
שעות פתיחה:  א'-ה' 9:00-16:00  |  ו'- 10:00-13:00 | ש' בתיאום מראש. טל': 04-6372824artgvha@givathaviva.org.il www.artcenter.org.il

________________________________________________________________ 

'بلادي'

رسم – عمل تركيبي – فيديو

15.12.18 – 1.2.19

ياعيل ليڤ – رافي مينتس


 بلادي، المعرض الثنائي للفنّانين رافي مينتس وياعيل ليڤ، هو قصيدة حب وقلق لبلادنا من خلال تجميع أنغام  وألحان تسعى إلى أن تُسمع معًا بمرافقة روح الشقاوة والفكاهة: الوسائل التي تتيح، ربما، الإحساس بمزيج مشاعر كل واحدة وواحد تجاه البلاد التي فيها ولدنا وفيها نحيا. مشاعر ممزوجة بالحب والكراهية، الغربة والقرب، المعارضة والقبول، الصداقة والقلق، هي نظرة على بلادنا، نظرة قادرة على التعبير والملاحظة والعمل؛ نظرة فيها الاحتجاج لكنها غير عاجزة وهي خالية من الضحوية.
معرض تشكل من الخارج ووُلد عن قصد داخل فضاء جاليري السلام.

"قطعنا كيلومترات عديدة في مركبات على اليابسة، في البحر والجو، كي نصور لقطات في ساعات مختلفة من اليوم، وفي مواقع متنوعة وحول مواضيع مختلفة" (رافي). إنها رحلة خارجية وداخلية لرافي وياعيل في العام 2018، السنة السبعين لدولة إسرائيل. في صوتين شخصيين يحدثانهما معًا، يطرحان سؤالًا كبيرًا عن هذه البلاد: كلنا نعيش فيها، ماذا كانت؟ وما هي اليوم؟ وكيف يعيش كل هذا داخلنا؟
كما تتحدث الرحلة بأصوات فئات سكانية كاملة داخلها: شبان هاجر بعضهم إلى أوروبا (يهودًا وعربًا على حد سواء)؛ مواطنون قدامى يكررون إسماع صوتهم بأنهم لم يعودوا يعرفون بلادهم؛ مزارعون وسكان بلدات الكادحين من المجتمعين، والذين كانوا في السابق من صنًاع البلاد يفلحون أراضيها واليوم يكادوا يفقدون كليًا إمكانية مواصلة العمل في فلاحة أراضيهم؛ مجموعات متزايدة من أنصار البيئة باتت تدرك أن الحفاظ على البيئة ليس ترفًا بل ضرورة؛ مجموعات تؤمن بالحياة المشتركة في هذه البلاد وما زالت تتذكر التعاون والتعايش التبادلي هنا في الماضي البعيد، وجمهور العلمانيين والتعددية الذي لم يعد يعثر على رواية البلاد التي عرفها جرّاء عمليات فرض التديّن والتطرف المتسارعين.
تعمل عناصر المعرض على نطاق واسع من الحواس مما يوسع من إمكانيات التقاطعات البصرية والاختبارات المشتركة: رسم بسيط ومركب، واقعي وتعبيري، بياني ونحتي، تجريدي وناطق، نص – رسم، نقش بارز وعمل تركيبي (رافي)، صور تتحرك لتصويرات عينية لواقع تجريدي بواسطة حركة الكاميرا / حركة السفر، أصوات، صوت وموسيقى ارتجالية تُعرض بواسطة آلة العرض (ياعيل).
"مجموعة الأحاسيس التي أشعر بها اليوم عندما يقولون بلاد، يؤكد في الوقت نفسه على المعارضة وعلى التواصل، غير الممكن وغير القابل للتفكيك، بيني وبين بلادي" ياعيل.
تنسج ياعيل وتتحرك بطريقة حرة مسلمات فنّيّة على التسلسل بين الوثائقي والفنّيّ. وهي تمتنع عن التعريفات مثل الفيديو آرت وتتعامل مع التصوير، والصوت وللمدة وكذلك للعيني والمجرد على نحو شبه متساوي القيمة. وهي تعمل عن طريق الارتجاف الشخصي تمام كما عن طريق الأساسي والبحثي. رافي هو فنّان مفاهيمي مخضرم، ينتج حوار الرسم – البياني واسع النطاق في مناطق خارجية وداخلية باستخدامه لغة فن الكتابة على الجدران، متخصص بدمج تقنيات دقيقة مع تقنيات مترهلة وتقنيات "صحيحة" مع تقنيات لا تخضع لأي من "قواعد الرسم الصحيحة".
يتحدى رافي الحيّز الخارجي، المتوافر والمكشوف للجميع (حيطان المباني، الجدران والأسوار، لوحات الخشب، أجزاء الطريق وغيرها تستخدم مسطح لأعماله) عبر مضمون تقويضي على طريقة "مهرج القصر" وبهذا فهو يحوله، ربما، إلى "مهضوم".
هل للفن الفكاهي وروح الشقاوة ثمّة مكان من الاحترام في حقل الفنون اليوم؟ مثلما تشكل الفرشاة والألوان أدوات عمل رافي مينتس، كذلك هي روح الشقاوة والسخرية. فهي توفر العديد من المعاني المزدوجة والترويح التطهيري؛ وهي مطلوبة اليوم من أجل القدرة على الحياة والتعامل مع مضامين الصراع في لبلادنا.
رافي يتحدث.
ياعيل تعمل عن طريق أحاسيس باطنية تفتقر للكلمات.
أنه تكامل يدعو إلى احترام الزمالة الفنّيّة القائمة في أعمالهما المشتركة على مدار سنين.
اسم المعرض بالعربية بلادي  (تعبير له العديد من الدلالات) وبالعبرية بلاد. ليس بإمكان رافي وياعيل التعبير عن نظرة شخصية بصيغة المخاطب للعرب الذين يعيشون هنا ولا يمكنهم أن يسموا بلادهم باسم "أرض إسرائيل" (وهي تسمية تعبر بنظرهم عن أرض إسرائيل الكاملة). ولكنهما يستطيعان مشاهدة هذه البلاد ويعيشان فيها كبلاد مشتركة، وتشكيل حيّز داخل هذا المعرض يعبر عن ذلك، وأن يختارا تسمية المعرض بالعربية "بلادي" وليس "بلاد" فقط.
"بلادي" هي مشاهد طفولتنا جميعنا، البلاد التي نحبها كثيرًا ونمتنع عن مغادرتها. لكن الحياة فيها، وسيرورات نموها وتبدلاتها تخلق لدينا مشاعر مختلطة تتحرك ذهابًا وإيابًا بين الذكريات والعواطف الممتعة التي ترافق أيامنا. مشاعر ستضطرر في نهاية الأمر العيش داخنا.

عنات ليدرور، قيّمة المعرض

_____________________________________________________________________________
المكانجاليري السلام، مركز فنون مشترك، جبعات حبيبة
ساعات الافتتاح: الأحد – الخميس 9:00 – 16:00  الجمعة 10:0 – 13:00 السبت بتنسيق مسبق. هاتف 04-6372824
artgvha@givathaviva.org.il www.artcenter.org.il
_____________________________________________________________________________


Eretz



Painting – Installation – Video

15.12.18 – 1.2.19
Rafi Münz – Yael Lev
_______________________________
Curator: Anat Lidror

Eretz is a combined exhibition by the artists Rafi Münz and Yael Lev.
It is a song of love and concern for our country, a collection of sounds and melodies begging to be heard together in a spirit of playfulness and humor: means, perhaps, to sense the blend of feelings everyone has for this country where we were born or where we live. Mixed feelings, of love / hate, remoteness/intimacy, resistance/acceptance, friendship and concern, a deliberate look at our country, which as such is able to express, comment and do; a look that contains protest but is not helpless and is free of victimhood.

This exhibition was poured from the outdoors and born into the space of the Peace Gallery. "We covered serious mileage on land, air, and sea while "shooting pictures" at different times of the day, on various sites and on various subjects (Rafi).

This is the internal and external journey taken by Rafi and Yael in 2018, a year that marked the 70th anniversary of the State of Israel. In two personal voices dancing together, they raise a big question for this country we all live in: What was it? What happened to it? What is it today? 
And, how does all this live within us?


The journey speaks, as well, the voices of entire groups of people living in it: young people, some of who are leaving for Europe (Jews and Arabs alike); senior citizens who often sound the voice of no longer recognizing their own country; agriculturists and residents of rural areas, kibbutzim & moshavim; Jewish and Arab, that once produced and worked the land and today are practically erased or are being driven from the possibility of working the land; groups with an ecological outlook and an ever-expanding understanding that today ecology is not a luxury but a necessity; groups that believe in shared life and still remember the cooperation that existed in the distant past.
Finally, the secular public or pluralistic public that find it difficult to see here today the narrative of the country which it knew, or find  its own place in light of the growing processes of religionization and radicalization.


Components of the exhibit work on a wide range of senses thus expand the visual glimpse of shared experiences: simple and complex painting, realistic and expressive, graphic and sculptured, abstract and verbal, text - painting, relief and installation (Rafi), moving pictures of concrete images or abstract reality by the movement of the camera / movement of traveling, voices, sounds and improvised music projected from two projectors (Yael).

"The collection of sensations that I am feeling today, when I say “Eretz”, emphasizes simultaneously the resistance and the impossible and irrevocable connection between my country and me." (Yael) Yael weaves together and moves freely from artistic conventions on the continuum between documentary and art. She avoids the definitions such as video art and relates almost equally to image and sound, as well as the concrete and abstract. She works through the trembling and the personal as well as the thorough and investigative.  

Rafi, a veteran conceptual artist who creates a conceptual graphic dialogue using the language of graffiti art, specializes in combining precise techniques with sloppy techniques and "correct" techniques with techniques that do not conform to "acceptable rules for painting."  Rafi challenges the space outside, available and visible to all (walls of buildings, fences and barriers, boards, and other parts of the road are a platform) with subversive content, like a "court jester," and thus makes it possible, perhaps, to be "digestible."


Do humorous art and silliness have a place of honor in the art field today? Just as the brush and the colors are the tools of Rafi Münz's work, so is the spirit of nonsense and humor. These allow multiple meanings and cathartic liberation. It might be exactly what is required today for the sake of being able to live and to deal with the conflictual content of our country.
Rafi speaks;Yael works through underground feelings, non-verbally. This honorable, inspiring artistic friendship exists in cooperative actions over the year between the two.  
In Arabic,“Eretz”(country) was translated into Biladi (my country, a multi-layered expression). Rafi and Yael cannot bring a personal outlook, in first person, of the Arabs living here, who will certainly not call their land the Land of Israel (a pair of words, some of which equate to the expression Greater Israel). However, they can see and revive this country as a country with a joint conception, to create the space in this exhibition to express it and choose to call the exhibition in Arabic- Biladi, and not just Bilad.

“Eretz” is the landscape of our childhood, the country we love so much and refuse to leave, but the life in it, its processes of growth and change, hold in us feelings that move back and forth between those memories and tender feelings to the contemporary feelings and sensations. Those eventually are forced to live together inside us.

Anat Lidror, curator
 ____________________________________________________________________________
Venue: Peace Gallery, Center for Collaborative Art, Givat Haviva

Times: Sun.-Thu. 9 a.m.-4 p.m. | Fri. 10 a.m.-1 p.m. | Sat. by appointment.

____________________________________________________________________________


פרסומים:






קום והתהלך בארץ/ יובל דניאלי- הדף הירוק


"ארץ" - תערוכת אמנות משולבת (ציור, וידיאו, מוסיקה) בגלריית השלום במרכז לאמנות בגבעת-חביבה. רפי מינץ – ציור. יעל לב – ווידיאו. איליה מגנס – מוסיקה. 
אוצרת: ענת לידרור.
סיום התערוכה: 1.2.2019

לפעמים האדם הוא באמת תבנית ארצו ולא רק שורה משיר. לפעמים האדם העומד מאחורי יצירותיו הוא לא פחות מרתק ומעניין מאשר יצירותיו.  במילים אחרות: כאשר אדם איכותי נפגש עם יצירה טובה משלו מתמלא התנאי של תערוכה מומלצת. רפי מינץ הוא אמן בלתי נלאה שתמיד מפתיע אותי מחדש. גם בגילו הלא צעיר (יליד 1938) הוא מתנהל כנער בתנועת נוער. על פניו רוח שובבה ומאירת פנים;  כזה שאוהב לטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ, על יופייה, קסמיה ומכאוביה.
רפי מינץ למרות שהוא נולד כצבר בארץ ישראל המנדטורית, נושא עמו את שרידי ארץ הולדת הוריו (גרמניה). עד גיל שש דיבר גרמנית עם הוריו בביתו בחיפה, וערבית על בוריה עם ילדי השכנים בוואדי ניסנאס שם שכן ביתו.  בגיל שש הוא התחיל ללמוד ולדבר עברית עם כניסתו לכתה א'. רפי מתבונן בגובה העיניים במציאות הישראלית מתוך ביקורת וחמלה. מתוך אהבת אין קץ לארץ המיוסרת הזאת, מבלי להסתיר את  פלאיה וקמטיה. "ארץ" קרא רפי לתערוכתו אליה חברו עוד שניים: יעל לב אמנית ווידיאו שתיעדה באופן משלים, רגיש, מזדהה ומשתף פעולה את מסעו היצירתי של רפי מינץ בארץ יצירתו. אליהם חבר המוסיקאי שבצוות – איליה מגנס שהמוסיקה ששילב בווידיאו של יעל לב מול היצירות של רפי עושה רק טוב לתערוכה. האינטרפרטציה שלו לשירי א"י (התקווה, שבולת בשדה, בהרים כבר השמש מלהטת וכו')  הנוסטלגית, מבוצעת עלי ידו במגוון כלים אתניים שמקבעים עוד יותר את הזמן והמקום.
במתכוון אינני נכנס עדיין אל דוגמאות מהתערוכה. אני עדיין נושא עמי את רושם המפגש הראשון עם התערוכה והאקלים שהיא מייצרת כלפי.  רושם של מסע, נוסטלגי, בשדות של פעם אליהם מצטרפת ביקורת תרבותית-פוליטית נוקבת, ומרומזת, שבקלות גם אני יכולתי להצטרף לטיול של רפי עם תרמיל ומקל... המכלול גורם לי לתחושת הזדהות עמוקה עם  מה שיוצרי התערוכה ביקשו להבנתי להעביר לצופים. בהולכי בתערוכה מתנגנת לי בראש המנגינה של יאיר קלינגר למילותיו של יורם טהר לב "קום והתהלך בארץ". במקום המקל אוחז רפי במכחול, משוטט וצובע, כותב ומנציח את תובנותיו. אל התרמיל הוא אוסף את פסולת הדרכים שנזרקה מחלון מכונית נוסעת, אותה הוא משלב ביצירותיו.
בכניסה לגלריית המרכז לאומנות בגבעת-חביבה מקבלת את פנינו דמותה הגרפית ,המינימליסטית של ארץ ישראל בצבעי סגול ובורדו ובשלוש שפות כמו נערה חטובת גזרה.  על מפת הארץ כחלק בלתי נפרד מהיצירה מוקרן סרט ווידיאו שהוא פתיח למסע אותו אנו עתידים לחוות בהמשך... סרט הנע בין צורות והבזקי אור וצבע מופשטים לבין נגיעות שדה ממשיות. ומה שמקשר ביניהם היא התנועה הבלתי פוסקת של אותו מסע, ברכב, רכבת, חמור או מטוס. לצערי בשעה שנכנסתי אל הגלריה רעשו מקדחים שחוררו חורי חשמל בקיר ולא אפשרו לי לשמוע את הסאונד המלווה את היצירה בכניסה.  בהמשך נכנסתי אל אולם הגלריה ושם התיישבתי לראות ולשמוע את צלילי המוסיקה ללא רעשי רקע צורמים. ואכן היצירה המרכזית לרוחב כל הקיר בנויה לתלפיות משלוש יחידות שוות: במרכז הקיר מוצב מסך וידיאו שפועל בלופ ללא הפסקה. הווידיאו מקרין את מסעו של רפי על פעילותו היוצרת. מימין ציור נוף בצבע, בסגנון המינימליסטי -  שדות שבעמק או בפרשנות שלו "סודות שבעמק". ואז הדמיון מופעל: איזה סודות כמוסים העמק אוצר בזיכרונותיו ? האמינו לרפי שהוא יודע... מצד שמאל ציור נוף שני של ארץ אהבתו, נוף עם ברושים וסוס דוהר במרחבים  ועל היצירה רשום: " אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור – יחדיו" (ישעיהו פרק מא). סוס דוהר לאורך הברושים. איזה צירוף אולטימטיבי של סמלי הארץ. אני מכיר סוס מברונזה שעליו יושב אלכסנדר זייד, מעל "הסודות שבעמק". אצל רפי הסוס ברח מהשומר... ישבתי על ספסל לבן מול היצירה לאורך 20 הדקות של הווידיאו וראשי נע בין הסטטי לדינאמי, בין הפשוט, הסימבולי-מינימליסטי המייצג מיתוס ישן וטוב; לבין התנועה וההתרחשות על המסך שהיא תמיד יותר מורכבת. יש ומשיכות המכחול  על הבדים מתחברים גרפית אל ההתרחשות על מסך הווידיאו. החיבור הרעיוני נהפך לחיבור פיזי.  הווידיאו מתעד את מסעו של רפי בארץ. רפי מצייר על בתים בבנייה, על בית שננטש עם השנים על גבעה קטנה.  על חומות וגדרות , על צמתי דרכים , כל דבר טוב לצייר עליו את תמרורי מסעותיו. יצירתו המתועדת היא סוג של גרפיטי, בעברית ערבית ואנגלית. רפי אוהב את הכתב הערבי, מוקסם מהקליגרפיה של הכתב. שולט ברזי הכתב והשפה. בשבילו ידע זה הוא הכרחי ליצירתו. הצלמת יעל לב בחרה לצלם את רפי מצייר תמיד מגבו. למי שלא מכיר אותו, זהותו לגביו נשארת עלומה. חובש כובע לבן על ראשו בסגנון צרפתי אימפרסיוניסטי נוסח רנואר.  בגדי אוקר- צהוב על גופו. כאלה המזכירים את האדמה שלנו שלעתים היא חומה ולעתים בימי הקיץ החמים , צהובה. רפי הוא אמן של מילים. מילים בעלי משמעות כפולה. נושאים עמהם הומור דק , בצד נכסי צאן ברזל מהטקסטים המקראיים והציוניים.   השילוב של משפטים הנושאים עמם משמעות ביצירותיו, ובכך נהפכים לחלק בלתי נפרד מהם, איננו חדש בשיח האמנותי. הם אינם קישוט לשמו, הם חלק מהמסר.  מבחינה זו עם כל השינוי בדרך ציוריהם מצאתי חוט משותף עם יצירותיו של גרבוז כפי שהוצגו בגלריית "זו-זו" בעמק-חפר בהם הרבה גרבוז לשלב ציטוטים וטקסטים הנושאים אף הם כפל משמעויות. מבחינת דרך הטיפול בצבע, המינימליזם והאקלים, יש הד לדרך הטיפול בצבע שהזכיר לי את אורי ריזמן (כברי). יחד עם זאת יצירתו של רפי מינץ , שיתוף הפעולה עם יעל לב והמוסיקאי איליה מגנס היא מרתקת, וייחודית ליצירתו.
יצירתו של רפי היא "אנטי מונומנטלית" במהותה למרות רוחב יריעת יצירותיו. היא בנויה מ"חומרים עניים". פשוטים, ממוחזרים.  קרטון, דיקט, לוח עץ , צמיגים, חלון תריס ישן, אשפה שנאספה בצדי הדרכים. הוא מקיים דיאלוג עם הפסולת, לעג לאקולוגיה. ציוריו הם כמו "ילדותיים" כמו אומרים לנו : "כל אחד יכול". כוחם בפשטותם. דבר אחד אין להגיד עליהם, הם לא נאיביים. יש תחכום מובנה, אינטליגנטי, מחושב בכל הנחת קו וצבע.
"רפי הוא אמן קונספטואלי ותיק, היוצר דיאלוג ציורי – גרפי רחב ממדים בשטחים חיצוניים ופנימיים כשהוא משתמש בשפת אמנות  הגרפיטי, מתמחה בשילוב טכניקות מדויקות עם טכניקות מרושלות וטכניקות "נכונות" עם טכניקות שאינן כפופות ל"חוקי הציור הנכונים". רפי מאתגר את המרחב החיצוני, הזמין וגלוי לכולם (קירות של מבנים, גדרות וחומות, קרשים, חלקי דרך ועוד משמשים כמצעיו) בתוכן חתרני בדרכו של "ליצן החצר" ובכך הופך אותו, אולי לכזה הניתן לעיכול" (מתוך דברי האוצרת: ענת לידרור).  היטב הגדירה האוצרת את  המבט על התערוכה: "ככזה שיש בו מחאה אך אינו חסר אונים והוא נעדר קורבנות".
בחרתי לסיים רשימה זו בתיאור יצירה אחת מני רבות  המדגימה את אופן החשיבה , ההומור , והתובנות הביקורתיות של רפי מינץ:
תריס עץ סגור, מאורך ומשומש. מתקלף , כזה שנאסף מהרחוב  לאחר השימוש. מאחוריו על קרטון בצבע חקי מציץ ציור בצבע שחור של כובע רב אורתודוקסי.  למטה בקצה הקרטון כתוב בצבע שחור: "רב הסמוי". כל אחד יכול להשלים את המשפט.... הרעיון ניתן לכמה פירושים, מה מסתתר מאחורי התריס הסגור, איזה עסקאות, איזה עבירות בשם הדת, איזה חוכמה נאמרת מאחורי התריס , מדוע רב המוסתר על הגלוי.  סימן השאלה לא צריך להירשם. הוא קיים תודעתית ובגדול.

לסיכום: זו תערוכה אופטימית בעיקר במסר שלה, אפשר לטייל בארץ, לאהוב אותה , ולשנותה, כי "אין לנו ארץ אחרת".                                                                                                            יובל דניאלי

____________


לאלבום תמונות התערוכה: כאן

____________

לאירוע התערוכה בפייסבוק: כאן 

לאירוע התוכן גלוקלי: כאן

למופע הפרפורמנס- פני שטח- כאן

למופע הנעילה המוסיקלי בתערוכה כאן
 

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב