קול קורא - מסתמנת – הגוף הפוליטי

 

נקודת המוצא ממנה יוצאת התערוכה היא בחינת הגוף כ"מקום", כטריטוריה , בעלת גבולות מסומנים, פוליטיקה פנימית וחוקים משלה. כל אלו מוכתבים בהתאם לזהות פרטית, מאפיינים ביולוגים, חברתיים, מגדריים וכדומה. (לדוגמא אופי התנהגות המצופה מנשים לעומת גברים).

בחיי היומיום כפוף גופנו לביצוע פעולות שונות הנובעות לכאורה באופן מהותי ממאפייני זהותנו השונים, לאורך זמן השתרשו פעולות אלו והפכו 'טבעיות' ומובנות מאליהן, אך למעשה, הן תוצאה של הבניה חברתית ארוכת שנים, הן מכוננות את זהותנו באופן מלאכותי וכולאות אותנו בביצוען שוב ושוב. לגבולות הגוף ביטויים פיזיים ונפשיים, המשתנים זה ביחס לזה – כלומר, הגדרתו של הגוף נעה תמיד בין השפה והרעיון לבין החומר והבשר.

ביחס להבנה זו קיימות תפיסות הרואות את התחימה התרבותית כזו שגם נותנות לגוף דרך להתנגד - עצם קיום הנורמות מאפשר לחרוג מהן, לשבור אותן. כאשר פועלת האמנית על גופה / פועל האמן על גופו, נפתחת אפשרות לפעולה ביקורתית, המעניקה לפעולת הסימון ממד נוסף, אמנותי.

משמעות הגוף ובפרט תפקידו כשדה כוח פוליטי, הוא תחום מחקר רווי ומורכב אשר נבדק דרך מנעד רחב של היבטים. החשוב ואולי המשפיע ביותר במחקרו היה מישל פוקו, ספרו לפקח ולהעניש –הולדת בתי הסוהר עוקב אחר שינויים שחלו באמצעי הענישה בחברה המערבית המודרנית, שינויים בהם לגוף מקום מרכזי. מחקרו מדגיש את הדרך שנעשתה, ממדיניות של הענשה דרך עינויים פיזיים ועד ליצירת מנגנוני שליטה סמויים, הפועלים באופן "שקט" על הגוף ומבקשים 'לסדר ולתקן' אותו. בספרו על המיניות, הוא מוסיף ומתאר את התהליך ההיסטורי של כינון המיניות דרך שיח. לדבריו המיניות, ממנה אנו שואבים גרעין בסיסי של מהות אנושית קדם תרבותית, היא למעשה פיקציה המאחדת ומקטלגת פרטים באופן מלאכותי. מכאן שלשיח המיניות ערך כפול- אישי וקולקטיבי, מצד אחד נתפסת הזהות המינית כמתווה יסוד של משמעות פרטית אצל כל אדם, אך מצד שני במחויבותו החברתית כלפיה היא הופכת כלי חיצוני של שליטה בו.

בספרה צרות של מגדר מממשיכה ג'ודית באטלר תפיסה זו ומתייחסת לאותן פעולות 'טבעיות' אשר מבוצעות על ידי הגוף, כאל פרפורמנס, התנהגות הנחשפת כתחפושת בלבד. גם היא מעמידה את ההבניה התרבותית ככלי שליטה חיצוני, אך בנוסף מציעה בדבריה מהלך של התנגדות, במקום לפעול בהתאם לצפיות החברה, לקרוא עליהן תיגר. בעבודות בהן פועלת האמנית על עצמה- כלומר הגוף מסמן את עצמו- נפתחת אפשרות חדשה: יצירת סימון המערער על הסדר הקיים, כך יכולה פעולת הסימון להפוך כלי מחאתי, בעל ערך אמנותי.

אמנות הפועלת בשטחו של הגוף ובאמצעותו, חושפת את היותו בו זמנית שדה המאבק והמטרה עליה נאבקים. התערוכה תתמקד באמניות ואמנים אשר בוחרות ובוחרים להשתמש בזהותן/ם ולסמן את גופן/ם, מתוך שאיפה לחשוף ולערער את הכוחות המנסים להגדיר אותו. לכאורה התייחסות שכזו, הופכת את הגוף מפרטי לציבורי, מוסדי, אך אולי להפך? אולי דווקא מתוך מודעות וראיה ביקורתית, בפעולות האמנות על עצמנו, ביכולתנו לקבל שליטה על גופנו, לשכן עליו את דעותינו ולשחרר אותו מזהויות מכפיפות.
_____________________________________________________________