חסר רכיב

רגעים מכנס "המוזות לא שותקות"

אנו שמחים וגאים לחלוק איתכם רגעים מכנס "המוזות לא שותקות", אשר קיימנו בשבוע שעבר במסגרת המרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה.
אמנים, אוצרים, מנהלי מוסדות אמנות, סטודנטים וחובבי אמנות מכל רחבי הארץ התכנסו כדי להכיר ולחקור איתנו את השפעתה של המלחמה על יחסי יהודים וערבים בשדה האמנות בישראל, ואת כוחה של האמנות בימים קשים אלה.
הכנס היה רצוף בדיונים אמיצים וכנים, ובסיומו התרגשנו יחד עם האמנים הצעירים בתוכנית הרזידנסי אשר הובילו אותנו בביקור בתערוכת הסיום שלהם.
הכנס היה הזדמנות ייחודית לחבר חשיבה משותפת של השדה יחד ולהדגיש את תפקידה החשוב של האמנות ככלי ביטוי רב עוצמה, דווקא כאשר חופש הביטוי נמצא בסכנה.

למה יצרנו את הבוקר הזה ובכזו דחיפות?
מאז ה-7 באוקטובר אנחנו עם היד על הדופק. חודשים ניסינו, יחד עם גופי אמנות וגלריות נוספות ליצור שיח אמנים. התחושות היו קשות. פחד וחשש לדבר, קושי לשמוע.
כעת משני מכל הצדדים גוברת התחושה הבסיסית כי המציאות מתפתחת עוד ועוד לרעה, עוד ועוד חיי אדם אובדים מכל הצדדים, חשנו כי כעת חייבים לעשות זאת.
בשדה האמנות טמון דבר מה גדול הרבה יותר מעבודת אמנות ספציפית או תערוכה כזו או אחרת, פורצת דרך או חשובה ככל שתהיה.
השדה הזה נושא בתוכו את החופש לשינוי המהותי והעמוק, של תובנה ומודעות, שינוי שאפשרי כשבאמת מסדרים ישנים ומצליחים לדמיין אחרת.
האמנות היא לא מותרות היא המנוע של החירות האנושית.
בזמן משברי שכזה אנו אלה שיכולים ואולי צריכים במיוחד
להרחיב את המבט ולקחת בחשבון גם את אפשרות הפעולה ככוח שנשען על קרקע משותפת,
קרקע שבבסיסה עומדים ערכים קריטיים לקיומנו: חופש ביטוי, חשיבה מסוג חדש, העזה, ועמדה ביקורתית.
השדה הזה יכול גם לדבר, להיות זה שלוקח על עצמו להביא לקדמת במה את המורכבות על פני הקוטביות,
האם נוכל לכתוב ניר עמדה משותף? כלפי החברה הישראלית?
כלפי עולם האמנות הבינלאומי שנמצא במצב מקוטב של לכאן או לכאן, ההיפך המוחלט מאמנות, המעודדת מחשבה פתוחה וחדשה, כזו שעדיין לא קיימת.
אם החירות האמנותית והתרבותית הזו תעלם,
תאבד לא רק סצנת האמנות אלא הרבה יותר מזה.
נאבד את המצע של דמיון יצירתי איתו נלחמים בדעות קדומות, בפשיזם, בגזענות, באנטישמיות.
אין ספק שאל מול השתקה שחוה השדה הזה בכל כך הרבה רבדים,
התשובה היא פעולה משותפת. כדי לפעול יחד יש צורך לדבר בינינו, וגם לשמוע ולהקשיב.
בצילום, קיים מושג מהותי שנקרא הרגע המכריע. אנחנו מצויים בו. נכון שבארצנו אין רגע דל והסכסוך יוצר אין סוף מצבים שנראים כרגע מכריע, עד שמגיע אחד נוסף, נורא הרבה יותר.
הקשר בין ישראל והשפעתה הרבה על העולם- הוא נושא מרתק בפני עצמו, אך מה שברור הוא כי יש קיימת השפעה גדולה.
האם לכן בכוחנו להביא תפיסה אחרת המשקפת את המורכבות שאנו חיים אותה יום יום? האם בהיעדר כל כך גדול של התנהלות אחראית של הממשלה, שדה האמנות יכול להיות זה שמרים את הכפפה הזו, בתחומו, עולם האמנות?
מה יקרה אם כל האוצרים, האמנים הפלסטיים, מנהלי מוסדות האמנות, הקולנוענים, הדוקומנטריים, השחקנים והמוסיקאים יגדירו יחד נקודות משותפות מוסכמות.
האם יש לנו תפקיד מול העולם? מול אזרחי עזה?
ומהו תפקידנו כעת אל מול החברה הישראלית?
בזמנם בהם הקולנוע הדוקומנטרי נרדף, סרטים דוקומנטריים המעזים לקרוא תיגר על הסדר החברתי והפוליטי הקיים מתקשים מאד לקבל מימון, יוצרים יהודים וערבים שמתקוממים נגד סבלם של אזרחי עזה, נרדפים, האם הגיע הזמן?
ובכלל, האם לשדה האמנות שמכיל אלפי אנשי אמנות שפועלים מרבית הזמן בבדידות ובעצם לא נפגשים, מחזקים, משוחחים ומאגדים את כוחם יחד יכול להיות רווח משמעותי עבורו כשדה האמנות?
* הדברים נאמרו במעמד פתיחת הכנס

מוזמנים לצפות

חסר רכיב