צירי לידה | בקרוב
'צירי לידה', התערוכה הקבוצתית החדשה בגלריה גבעת חביבה לאמנות מציגה 27 אמנים ו-50 עבודות, יחד עם תחושות של דחיפות, אובדן, וטראומה שיכולים להפוך להיות כוחות עצומים לריפוי, תיקון ולידה. איזו לידה? לידת חיים, לידת יחסים חברתיים ולידת רקמות חדשות בחברה שלנו.
התערוכה עוסקת בקשר שבין טראומה לטרנספורמציה ובדרך הארוכה לשם: הכאב, הטיפול, הסיזיפיות, השחרור, ההתמרה והריפוי. היא מתרחשת בתוך מלחמה וכאב בלתי נתפסים, רובם בלתי מטופלים. כשזה מטופל, מתאפשר אמון מחודש באנושות ובמניעיה.
המחזוריות של תהליכי לידה, מעגלי חיים ומוות והתודעה האנושית המתפתחת, היודעת לנוע מתודעת פחד מכווצת לעבר תודעה מרחיבה, נעה בתערוכה בין שלושה צירים, ושלושתם סובבים סביב ציר נוסף, ציר החיים והמוות.
ציר הפחד, נמתח מתפיסות לידה והורות של לינה משותפת בקיבוץ של פעם, דרך מיתוסים מקדשי הקרבה, מלחמה ומוות, מנגנוני השתקה לחלקים בחברה והטראומות המלוות את כולם ועד למבטו החרד והמיואש של הדור הצעיר.
ציר השינוי, תהליך שעיקרו לא ידוע: הוא כולל חיכיון, נשיאה, וציפייה; העובר דרך כאב, כשהחיים והמוות מלווים אותו, ובסופו יגיעו בתקווה חיים. ציר השינוי הוא ציר הטרנספורמציה החוצב שכבות דקות בחומר אל עבר רוח חדשה.
ציר הלידה - חיים חדשים נוצרים, עוברים בין ממדים, צורות גאומטריות מופשטות יכולות להיקרא אחרת פתאום, כך שערבסק הוא מגן דוד ומגן דוד הוא ערבסק. הכמיהה ליופי בתוך האימה הגדולה יפוגג אותה ועתיד חדש מחשבתי-תפיסתי יכול להגיע.
תהליך הלידה קשור בשותפים רבים. הוא מצליח, כשהם נראים, רואים ומשתפים פעולה.
שלושת הצירים נמצאים תמיד על ציר החיים והמוות המרחף מעלינו בשנה הזו פתאום כל כך הרבה יותר. כשלחלק ניכר מהאנושות ברור, במבט מפוכח שאינו לוקה בתמימות, כי שלום הוא ביטחון ולא אחרת, ניתן להסיק כי זהו זמן מאבק של קצוות.
חלק מן העבודות מדברות ציר אחד, או שניים, חלקן את כולם. מבטים אישיים, חברתיים, פוליטיים, מגדריים, טיפוליים וסוציו נפשיים נמצאים בהן בהצטלבויות שונות. אילו ניתן היה למשוך ביניהן את כל החוטים, מעניין איזה מרחב היה נוצר.
החברה שלנו, בארץ הזו בעת הזו, הקשורה אל האדמה הזאת באופן עמוק, היא חברה פצועה וכואבת. גם אם לא כולם כואבים את אותן הסיבות, כולם כואבים. המצוקות הנפשיות נובעות היום גם מהממד החברתי-נפשי-סוציולוגי הנובע מחוסר היכולת שלנו לחוש לכידות, ביחד. אנחנו חשים בודדים וחסרי שייכות.
למה כל זה קורה? לאן זה מוביל ויכול להוביל?
הלוחות הטקטוניים זזים עכשיו. בהיסטוריה היהודית, פעמיים נחרב בית המקדש, המשול היום אולי למדינת ישראל לאחר כ-70 שנה. תהליך של התפרקות המדינה כפי שהכרנו אותה מתרחש לנגד עינינו. הוא יכול להוביל לסופה, אך הוא גם יכול להוביל ליצירת מבנה חדש שיתקן טעויות היסטוריות על ידי הבנה, הכרה, והבנייה. בפרספקטיבה רחבה עוד יותר, אנחנו בפתחו של אלף חדש. לפי תפיסות רבות, התקופה הקדומה נשלטה על ידי נשים, ומאז תחילת ההיסטוריה הכתובה אנו מכירים את החברה הנשלטת על ידי גברים. העידן הנוכחי, הנקרא גם האלף השלישי, הוא הזדמנות וגם ציווי לחיבור בין השניים. הוא סט כלים חדש לגמרי. אנחנו גם בתוך הסערה הזו.
החיים כולם מקופלים ביופייה של קונכייה או אם תרצו, הספירלה של קליפת החילזון. מבט על הפרטי מאפשר ללמוד כל כך הרבה על הכלל. כלל שהוא בסך הכל אוסף של הרבה פרטים. איך לידה מתרחשת היום ואיך היא יכולה להתרחש? איך טיפול בטראומת הלידה שלנו כמבוגרים יכולה לשנות את חיי כולנו? איך יולדים חברה שיכולה להיות משותפת על בסיס מסוג אחר?
האדם, האדמה (והחי), הגברי והנשי, יוצרים יחד את החיים ואת המציאות.
התערוכה שואלת על הסוד המסתורי שנקרא חיים ומשמעות האנושות. היא שואלת גם על מלחמה וקטסטרופות ועל שלום כדרך מפוכחת. במבט הרחב ביותר, זה שמכיל את כל המקורות, את יחסי הכוחות, את מגוון הדעות ואת תפיסות הקיצון בגבולותיו; זה שמצליח להתרחב גם מעבר לגבולות החומר ואופני החשיבה המקובלים, אולי ניתן לתפוס תמונה אמיתית יותר, איתה נוכל לעלות לשלב הבא.
לבסוף, התערוכה היא אוסף רגעים, לעיתים שברירי חוויה, מעוררי ומשככי תודעה, שרוצה גם לצעוק וגם שיהיה שקט. בעיקר היא רוצה להיות מצע משותף לכאב, לריפוי ולתנועה חדשה.
ענת לידרור, אוצרת.