על העבודות
אבירו לילו
העבודות המוצגות הן התכה של שני אירועים מכוננים
בחיי, אחד הוא סיפור הלינה המשותפת בקיבוץ מגיל שלושה ימים ואילך והשני הוא סיפור
השתתפותי כחייל בגולני במלחמת לבנון הראשונה.
הסיפור המאחד של העבודות הוא סיפור של נטישה; סיפור
של אי היכולת להבין מדוע אני כאן, בבית הילדים או בשדה הקרב, אין אדם הבא לעזרתי,
לבד לגורלי. ההבנה הקשוחה הזו שאני לבד בעולם ארגה בתוכי מערך צפוף של רקמות
האוחזות את כל המבנה הפיזי והנפשי שלי יחד, כאילו גידלתי מערכת פיזיולוגית חדשה
הנדרשת על מנת לאגד את כל חלקיי לכדי דבר שלם וחי. אלו הביטויים למכלול הדואלי
הזה.
קליפת אם, 2020. חומר, רצועות בד ומתלה עץ
קליפת אם עוסקת בתחושת הנטישה ובתפקיד האם בחינוך הקיבוצי בתקופת הלינה המשותפת.
האם הייתה מפקידה את ילודה לידי המערכת בגיל שלושה ימים והייתה מגיעה שלוש פעמים
ביממה על מנת להניק ולחזור לעבודה. עם עזיבתה הייתה "תולה" את האימהות
על הקולב בכניסה לבית התינוקות יחד עם המגבות, המוצצים וכו' וחוזרת לעבודה במשק.
כמו כן, עוצבה החליפה כאביזר צבאי הניתן ללבישה בעת הצורך, כמו שכפ"צ למשל.
חלב ודבש, 2019. חומר ושיש
חלב ודבש היא עבודה הדנה בסוגיית התכנים אותם אנו יונקים משדי אימותינו המוחשיות
והמטאפוריות (המדינה) בהקשר של גורלנו הטראגי במקום הזה. החלב שאנו יונקים רווי
אלימות, קורבנות וכאב. שמה של העבודה בא מן הביטוי המקראי "ארץ זבת חלב
ודבש".
_________________________
אורי
לנקינסקי_ורייצ׳ל ארדוס
Carriage , 2018. וידיאו, 3:48 דקות
להביא חיים לעולם זה אקט עדין של נשיאה. בחדשים ארוכים של הריון, גוף
האישה הופך לכלי שמכיל יצור חדש או יצורים. מבחוץ, היא נשארת אותו דבר אם לא גרסה
מלאה יותר של עצמה, אבל בפנים האיברים מסתדרים אחרת, מפנים מקום לפרויקט החדש. Carriage הוא רגע בו אפשר להתבונן בשבע נשים הרות, זזות.
גפן ליברמן
גיל: 26
שבוע: 32
הריון מס': 1
הגוף שלי הוא פצצה מתקתקת.
אני מרגישה כמו בלון נפוח.
שני כצמן
גיל: 32
שבוע: 21
הריון מס': 2
הגוף של כבד, מתוח, שמח.
אני נרגשת, מצפה לחוויה שונה.
טליה בק
גיל: 37
שבוע: 26
הריון מס': 1
הגוף שלי מלא אהבה.
אני מרגישה נהדר, נפלא.
דליה חיימסקי
גיל: 39
שבוע: 26
הריון מס': 2
הגוף שלי עדין, מלא, מיכל שביר.
אני מרגישת בת מזל, פחד, שמחה.
רוני ברנדשטטר
גיל: 38
שבוע: 32
הריון מס': 3, ילד שני
הגוף שלי עכשיו... בהריון.
אני מרגישה בהריון.
ענבר נמירובסקי
גיל: 39
שבוע: 25
הריון מס': 1
הגוף שלי יותר הורמונלי מתמיד.
אני מרגישה שכל בעיטה מכניסה דברים לפרופורציה.
אורי לנקינסקי
גיל: 36
שבוע: 29
הריון מס': 4, ילד שני
הגוף שלי חזק, קצת כאוב, מתוח.
אני מרגישה שמחה, מתוחה, נרגשת.
__________________________________
Expecting,
2021. וידיאו, 5:02 דקות
התקופה
שלפני הלידה היא תקופה של ציפייה. איפה שעכשיו שקט, בקרוב יהיה קול.
איפה שיש עכשיו זרועות ריקות, בקרוב, אנחנו מקווים, יהיו חיים קטנים. אנחנו הולכות
במסדרונות הבתים שלנו, מדמיינות את העתיד הקרוב, מנסות לדמיין את השינוי הבלתי
נתפס שמצפה לנו Expecting .הוא וידאו
דאנס על הרגעים האלה.
____________________________________
אילת גנוסר כהן
מה לי ולה, 2023.
תחריט על נייר
הדפס מרובה שכבות בו מופיע פורטרט עצמי בתוך סבך
דימויים מהטבע וציטוט משירה של יונה וולך "אילה מה לי ולה", המביע את
שאלתי לגבי השם שניתן לי בלידתי. תהייה זו נולדה בעקבות היחשפותי בשלב מאוחר בחיי
למשמעויות ומשימות כבדות משקל שהמקורות היהודים הטילו על כתפה הדקה של האיילה
הנזכרת במקרא.
מאי אילת השחר, 2020.
תחריט על נייר
טקסט בארמית מספר הזהר הפותח בשאלה מהי אילת השחר ועונה בפרשנות על פסוק מתהילים,
על האיילה היוצאת בלילה להביא אוכל לכל החיות ובשובה בשעת השחר היא מחלקת להן
אותו. היא עצמה מרגישה תחושת שובע ואינה זקוקה למזון.
זהר המים, אליהם עורג העולם, נובעים מרחמה של האיילה בשעה שמולידה.
הטקסט הזוהרי חובר לאם הנותנת חיים לילדיה ומזינה אותם באופן פיזי ורוחני, לטוב
ולרע.
בנותיי ואני טובלות במקור מים.
מערבולת שחורה, 2019-20. תחריט והדפס מסקינגטייפ על נייר
אני ובנותיי טובלות בתוך מערבולת שחורה הנדמית יותר כאבני בזלת מאשר מים.
השמש השחורה נוגעת בראשים והעצים נדמים שרופים.
כלפי חוץ הדמויות שלוות. סביבתן המלאה סחף כבד משקפת אחרת.
אייל.ה,
2020. תחריט והדפס מסקינגטייפ על מסקינגטייפ
האיילה בספר הזהר היא יצור לימינאלי בעל תכונות זכריות ונקביות כאחד. היא חזקה
ועדינה, פעילה בשעות שהן לא יום ולא לילה, נותנת חיים וקרובה למוות. המסקינגטייפ
חזק וקריע, שקוף ואטום, טבעי ומלאכותי, חומר זול לצרכים יום יומיים שהופך לקלף,
מצע. צורות מהטבע משמשות מצע להדפס או מתערבבות בו. אייל/ה מודפס/ת על
"עלה" מפורץ וכלואה בסבך מעגלי של עלי קיסוסית.
____________________
אילנה אביב
ללא כותרת, 2024 . בטון אקולוגי מרובד
חבלי הלידה העמוקים המסמנים את הופעתה הצפויה, המקווה, של ישראל החדשה, מסומנים
כמאבק נואש רווי בכאבים. יציאה בדרך חתחתים נואשת, מאפלה גדולה, דרך קירות
משוננים, פוצעים, אל עבר עתיד חד וברור אליו שואף להגיע חלק נכבד מהציבוריות
הישראלית, ישראל אחרת. מעבר בדרך הזו מתוך מצוקה קשה יוצר בהכרח חוסן בלתי נכנע
ומגלם את הכוח הקולקטיבי של הרוח האנושית, המתמידה מול אי ודאות ותהפוכות. זו אומה
הנולדת מחדש.
____________________
איריס שפירא ילון
אני בגודל כל החדר, 2023. טקסט
שיר מתוך הספר 'כָּל שֶׁלָּמַדְתִּי, לִמְחֹק - זֵר פִּרְאִי', שיצא לאור בשנת
2023.
בהרף רוך איטי מתבונן וחשוף, באמצעות קשב גוף, דמיון ונשימה מודעת, מערכת יחסים
בין אישה לבין עצמה ולעולם – פוגשת בתוכה עוצמות וּפְגִיעוּת, התרחבות וצמצום,
חיבור לנשגב, פחד, רכות ועדינות, בדמות אפרוח רועד, מטולטל בין קירות ירכיים חמות.
הדינמיקה הנשית מכילה בו-זמנית תחושות מנוגדות
מתחלפות המתגלות בהקשבה שבין שאיפה לנשיפה, בנשימה שיוצרת מעגלי מדיטטיבי אינסופי
העובר דרך קצוות – חיים (שאיפה) ומוות (נשיפה).
____________________
אפרת בן-יהודה לוין
איך גידלנו
כאלה, שיר למפקדים,
2024. טקסט
ביקורת נוקבת על יחס המפקדים בצה"ל לנשים, לחיילות; התצפיתניות שהתריעו חזור
והתרע על התארגנות מחשידה של ארגון הטרור חמאס, חודשים לפני ה-7 לאוקטובר 2023, אך
התרעותיהן ועבודתן המקצועית לעילא זכתה ליחס מזלזל, מתעלם ומתנשא מצד מפקדיהן.
תופעות ההתנשאות, הגאווה והיוהרה הן בעוכרי החברה והצבא. אם היו מקשיבים לחיילות
ולדיווחים שלהן, האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל היה נמנע וחיי החיילות היו ניצלים. השיר מכוון ללא
האשמות לכל חלקי החברה, גברים ונשים, ולצורך בתיקון כלל חברתי. נשים הן האימהות של
המפקדים, עלינו הנשים לתקן את המציאות המעוותת הזו.
החינוך מתחיל בבית.
כבוד וצניעות אל מול נשים וכל אדם באשר הוא.
___________________________________
אתי גדיש דה לנגה
הנני כאן,
2024. פסל עשוי פורניר
הפסל הנשי ''הנני כאן'', עומד, גדול, יציב וגאה,
מתרומם לגובה בתנועה שמזכירה ריקוד, או בקשה, אולי תפילה מהיקום. אולי ''אמא
אדמה'' עבור האמנית. בבטן העבודה מקננת תקווה שיוולד דבר מה חדש, אופטימי, שיביא
שלום ומנוחה, שקט ורוגע לאזור שלנו ולעולם. בעבודה יש השפעה מהציור של דייגו
ולסקז, ''לאס מנינאס'' משנת 1656 שמתאר את בת מלך ספרד הקטנה בסצנה ביתית חמה
בתקופה קשה של ספרד. הציור חיבר את גדיש דה לנגה לתקווה, לבטחון ולהישרדות.
הפסל עשוי מפורניר, בטכניקה של קליעה. החומר הטבעי נלקח משאריות של מפעל "בירמן
תעשיות עץ", כך שהוא עשוי מחומרים ממוחזרים שחוזרים אל הטבע.
__________________________________
ברכה ליכטנברג אטינגר
מתוך הסדרה: מלאכית הנשיאה – חללה, 2024. שמן על בד
עבודה מתוך סדרה שבהן דמויות נושאת תינוק, מתבוננות
לאי-שם, מבוססת על צילום מהוצאה להורג - טבח - בנשים ותינוקות יהודיות במלחמת
העולם השנייה. בכולן ישנו חיפוש הדרך אל היופי מתוך האימה הגדולה, והתעמקות בדרך
למצוא חוטים אל עתיד מתוך הבלתי-מתקבל על הדעת.
בכל עבודותיי מופיע המוטיב שאני מכנה ״מטריקס״:
הרחם, ההיריון, והאם המקוננת: הולדה והאבל האימהי על אובדן.
_______________________________________
דנה ניצני
עבודותיי משמשות שפה חזותית
להמחשה ועיבוד של זיכרונות, חוויות ורגשות מורכבים.
השאלה המנחה אותי
היא כיצד אפשר לתאר טראומה אישית ונשית דרך חומר, קומפוזיציה וצבע, דרך טקסטורות
וכתמים.
לבנה אדומה, 2022. דיו, סיבי תות יבשים, רקמה
חורים לבנים, 2022. חירור, תפירה ורקמה על שכבות נייר
בעבודות לבנה
אדומה וחורים לבנים אני יוצרת באמצעות נייר, חוט ומחט. חוקרת את המתח
הנוצר בין הפעולות המדגישות את ההשתנות המתמדת; את המקצב הטבעי של החיים. תנועת ההתמלאות וההתרוקנות של גוף, הרגש
והחומר.
נוף געגוע. 2023 . הדפס מונוטייפ
בסדרת היצירות זו אני משתמשת בניירות משי ישנים עדינים, האוספים בתוכם התרחשויות
וטקסטורות עדינות הנוצרות כתוצאה מקיפול וקימוט. מנעד הטקסטורות העדין משאיר את
חותמו על הדף. אני שואלת איך נראה רגש ומקבלת תשובה דרך מרחבי הצבע בשכבות
גיאולוגיות האוספות לתוכן קמטים המקבילים למנעדי הרגש, לתחושת רעד בגוף.
אלו הדפסים חד
פעמיים המבטאים את הרגע הזה.
___________________________________
דניאל פלדהקר
מעבר לקשת, 2023. צילום, יציקת גבס, מנסרה, פנס ופודיום.
בטבע, קשת בענן נוצרת משבירת אור השמש כאשר הוא חודר דרך טיפות מים.
בעבודה זו אני יוצרת קשת בצורה מלאכותית בעזרת מנסרה ופנס. הקשת היא הסימן המבטא
את הברית שנכרתה לאחר המבול בין אלוהים ובין נח ובעלי החיים ששרדו את המבול
בתיבה. מהות הברית היא התחייבות בני האדם לא להרוס ולהרוג, והתחייבות האל שלא יביא
מבול נוסף על העולם. הקשת מסמלת התחדשות, תקווה, הרמוניה, אהבה ועתיד טוב יותר.
___________________________________
ויקטוריה ויקי
מרודי
NEWBORN, 2016. חומר יציקה , מקפיא
NEWBORN הוא גם הרחם וגם המפגש עם העולם הממשי. הרחם, המקפיא, שומר על החומר
מלהתייבש. פתיחת המקפיא מכניסה לחות, משבשת את תנאי השימור של החומר ופוגמת בו . מה
שפוגם בחומר הוא גם מה שיוצר אותו מחדש ומפסל אותו שוב ושוב עד אשר החומר נמוג
וחוזר לעצמו בצורתו הגולמית. NEWBORN היא זמן לידה של חומר. במקרה הזה המקפיא
משול לתנור, במקום לחמם הוא מקפיא. הקיפאון דווקא מייצר סימנים אשר נחשבים חלק
טבעי בחייו של חומר קרמי כמו סדקים, קריסה, אפילו פיצוץ.
___________________________________
טל בדראק
קדושים, 2023-2024. צילום, פוטו-טרנספר
סדרת דימויים שמבטאים את נקודת השבר בה אנחנו מצויים מאז אירועי ה 7.10.
לתוך הדימויים אני יוצק את מערבולת הרגשות הפרטית שלי ודרכם מוציא אותה החוצה אל
הקהל, בהזמנה לשיתוף, לנחמה, למפגש עם התכנים ולעיבוד רגשי. הדימויים הם פורטרטים
מצולמים של אנשים בגילאי 20-30, בתאורת סטודיו. בחרתי לעבוד עם חתך הגילאים הזה, כי
זה הדור שנמצא בראשית החיים הבוגרים שלו ונזרק עכשיו לתוך מציאות איומה, אל תוך
שבר גדול. מבטם אל העתיד, בעיניי מלא דאגה, חרדה, אי וודאות. מבחינה ויזואלית, בני
הדור הזה נושאים סממנים חיצוניים שאין לטעות בהם וממקמים את הדימויים על ציר הזמן
ההיסטורי. למרות שהעבודה אינה מוגדרת כעבודה תיעודית, הרמזים לתקופה מצויים בה. על
פני השטח, הדמויות המצולמות מציגות חזות מצודדת, יופי חיצוני והקפדה על אור ומנח
"נכונים", אך עם העמקת המבט, מגלים שהעיניים טרודות והפנים מביעות רגשות
קשים: מאימה ופחד, עד לחרדה, הלם וקיפאון.
___________________________________
יובל עציוני
מסיבת לידה, 2024.
סריגה, תפירה, רקמה, סיבים ובדים שונים
שבעה פריטים, שנוצרו במשך שבעה חודשים, מעוצבים מחומרי טקסטיל, בהשראת שמלה זעירה
סרוגה, שנמצאה בחנות יד שניה. טקסט כתוב לעתיד של שלושה דורות נשים במשפחה. המילים
הכתובות והאובייקטים החומריים נוסחו בהקשרי החיים העכשוויים בישראל. בו בזמן הם גם
עמדה החותרת לשינוי חברתי בעתיד.
צורת השמלה היא ייצוג חזותי שהתגלגל לארכיטיפ של הגוף
הנשי ומכאן נבחרה כמתנה לדורות נשים כמו הבטחה נודדת בין עבר, הווה ועתיד. מתנות
שניתנות במסיבת לידה, אמורות להעניק לאם תחושת בטחון לקיומה שלה ולקיום העובר
העומד להיוולד. סדרת השמלות שנוצרה בהקשר לסיטואציה של עצב וחרדה קיומית, מביעה
תקווה להמשכיות החיים, כמו שבועה בין אישה לבת, לנכדה ונינה. האובייקטים עשויים
מסיבים, בדים ופעולות טקסטיל, מהווים יחד אוטוביוגרפיה חומרית של היוצרת כילדה,
אישה ואמנית. בו בזמן, הם שותפים, כצופן
ארכיטיפי, במאבק לערעור על הגמוניה של מוסדות חברה ותרבות, שמאבדים תוקף ומשמעות
ומציעים תשתית לניסוח מושגים חדשים, שיכוננו גם יסודות חברתיים חדשים.
___________________________________
לימור צרור
משבר, 2024.
עץ
למילה 'משבר' קונוטציה שלילית של קושי ושֶבר. במקרא, לעומת זאת, היא חיובית
ומשמעותה רגע מעבר העובּר מן הרחם בדרכו לאוויר העולם. בתלמוד ובימי הביניים מוזכר
ה'משבר' ככיסא יולדת בשעת לידה. ישיבה על כיסא לידה היא רגע גורלי הנחווה על סף
מוות אך בסיומו נוצרים חיים. רק במאה ה-15 התגבשה הגישה, המקובלת גם בימינו,
המקבילה בין לידה למחלה. מנח הלידה עבר מישיבה לשכיבה על הגב והתהליך מלווה
ע"י רופא. המשבר כדימוי קישר בין סכנה וכאב עז לבין האפשרות להולדה של חדש.
בהקבלה למשמעותו העכשווית, משבר מביא אותנו לרגעים הרי גורל המזמנים גם אפשרויות
חדשות. ההשראה היא דימוי הכיסא 'משבר' מימי הביניים, בשיבוש. הכיסא כאן שנבנה
לתערוכה מעוות. שבירת הפרספקטיבה מוציאה אותו משימוש ומנתבת למחשבה חדשה.
___________________________________
מאי דעאס
לאישה יש כוח עצום שאינה תמיד מודעת לו. הנשים
בציורים שלי מופיעות במרחב הפתוח, בתוך פיסת נוף. הן מייצגות התמודדות פרטית
ואישית, אבל הבחירה להציב אותן בחוץ מעידה על הֵקשר ציבורי וחברתי. הפרטי הוא גם ציבורי. הנשים שלי לא מכריעות את
המציאות בה הן מצוירות, אך הן תמיד פועלות, תמיד נוכחות, ניצבות כמרכז. בכך כוחן נדמה חזק לא פחות מכוחה של המציאות סביב.
ללא כותרת , 2024. שמן על בד
חמש נשים מחזקות, תומכות וסומכות אחת את השנייה בצורת מעוגלת מתחת לחומה בתנוחות
של התכנסות פנימה המשהות את הזמן. כוח נשי משותף מאפשר להן לא ליפול.
מפה, 2022. שמן על בד
שתי נשים בלבוש שחור מסורתי וצמה בשיער, תומכות אחת בשנייה; מבטן מופנה מעלה, אל
שמיים של צבר. הרווח הנוצר ביניהן מאזכר את שטחה של הארץ הזו.
הציור עוסק בזהות האישית שלי והזהות הנשית שלי ובמתח הגלום ביניהן, תוך אזכור
פוליטי־חברתי מתמיד: היותי ערבייה מוסלמית פלסטינית במדינה יהודית.
ללא כותרת, 2019. שמן על בד
אישה בחיג׳אב מסורתי מפנה את מבטה כלפי מעלה, עם סיכה המשמשת לתפיסת החיג'אב בתוך
עינה, כשדוגמת החיג׳אב העוטף ומסתיר אותה היא דגם ערבסקה. במבטה של האישה ומבט
הסביבה והחברה עליה יחד עם המפגש של הצופה עימה, מסתתר רצון כפול: לחשיפה ולהסתרה,
לרכות וקבלה יחד עם התרסה ואזהרה מפני אלימות וכוחות שאין לה עליהם שליטה. הדמויות
בציורים משתוקקות להשתייך אך מרגישות תלושות. מרגישות צורך להתגונן, אך מכירות
בכוח ובעוצמה שלהן.
___________________________________
מחמוד קייס
הכיפה,
2018. עבודת מיצב, עץ
"כיפה ערבסק מס'
5" היא כיפה המורכבת מיחידות גאומטריות היוצרות יחד דוגמא מורכבת יותר,
היוצרת את הכיפה כולה. פיגום ארעי בדגם ערבסק גאומטרי, מאפשר לראות דרכו. הכיפה, צורה
טקסית-דתית-רוחנית של שלמות, נצחיות ואינסוף, מזוהה גם עם תרבות הבנייה המוסלמית.
אני מזמין לראותה בגבוה העיניים, מקרוב. בו זמנית היא גם סגורה, אי אפשר להיכנס
אליה.
___________________________________
מישל פלטניק
בראשית, 2018. ווידאו, 9:33 דקות
באמצעים ציוריים, פיסוליים, תיאטרליים וקולנועיים, נוצר מחזה לשחקן אחד ובו סיפור
כרונולוגי המתאר את סיפור בריאת העולם (כפי שהוא מובא בפרק א' בספר בראשית)
ולאחריו, השימוש שהאדם עושה בו, המוביל לכלייה של הטבע. הבריאה מתחילה בגירוש
החושך והופעתו של האל היוצר בחדר ריק שכל דפנותיו צבועים תכלת, ללא הבחנה בין
קירות, רצפה ותקרה. מכאן ואילך, האל יוצר את עולמו ומאכלס את החלל בחי ובצומח,
באמצעים פלסטיים, תוך שנוצרת הקבלה בין דברי אלוהים למעשה הציור.
המכניזם הוויזואלי שביסוד העבודה מושתת על הקטנה,
קירוב וצמצום של חומר, חלל וזמן, תוך שימוש במדיומים שונים, סמלים, ומחוות מעולם
הקסמים. המעשים הגדולים והנפלאים שבסיפור הבריאה התנ"כי, הרחבים כרוחב היקום,
מתורגמים לקנה-מידה אינטימי ולדימויים קרובים ומוכרים: העולם הוא חלל ביתי,
המאורות הגדולים הם גופי תאורה, הצומח מיוצג על-ידי עציצים, החי, על-ידי חתול
וציפור; בריאת העולם וחורבנו בקליפת אגוז.
___________________________________
מעין חורש
ביות מלא, 2024. ווידאו, 7 דקות
קטע וידאו מתוך עבודת
הפרפורמנס ביות מלא. היצירה עלתה בבכורה במרץ 2024.
"ניתן למדוד את
מידת האוטונומיה בחברה או מדינה מסוימת לפי מה שקורה סביב הרגע של לידה והריון
והאפשרות של הנשים לבחור." (מישל
אודנט, רופא וחוקר)
ב"ביות מלא" אני חוזרת אל חווית הלידה של
בתי. העֲקֵבוֹת וההדים הפיזיים והמנטליים שנותרו
בגוף, מקבלים ביטוי חדש, תנועתי וטקסטואלי, ומזכירים שהגוף הוא תמיד גם אתר מריבה,
אתר פוליטי.
המופע המלא החי יוצג במסגרת התערוכה בשבת ה-30.11.24.
___________________________________
נעם בן גוריון
מוסרי
דיוקן עצמי, 2019. צילום
גוף, חפץ, בית, 2023. צילום
אמאשהאמנית
אשה. בית. תפקיד. רגש. פוטנציאל.
החומרים שמרכיבים את היומיום.
עוף. לחם. דלי. סמרטוט. מבט חיצוני של צלמת שהיא אני על אישה זרה שהיא אני.
מרחב בו כל החוויות, המראות, המעשים, רגעי היומיום הופכים אינטואיטיבית לחומרי
גלם.
שאלות ללא תשובה חיות בתוכי, מבעבעות ונחשפות במשך תהליך היצירה בתוך הבית המורכב
מאינספור פרטים. חשופה.
קפסולה, 2022. צילום
התוכן, ההבנה, התעלומה והסוד הטמונים בתהליך השינוי וההקשבה
הם תולדה של תהליך ההתגלמות מתוך השינוי והתנועה שהיא חיים. החיים של אישה שהיא אדם בעולם, בו האופק נפתח
ונגלה בפניה והשאלות בו נותרות בסיס הקיום וגם התשובה.
קפסולה היא המקום בתוכי שאינו מושפע מהמסע. מקום יציב ומוצק, מקום נצחי.
___________________________________
נפתלי נחמני
ללא כותרת, 2023-2024. מגש, נוזל שומני עם פיגמנט
אדום, מפית יד שניה, עדשה ממפעל
אופטיקה וקרטון ביצוע
ללא כותרת, 2023-2024. קערת אמייל, נוזל שומני עם פיגמנט אדום, זכוכית
וקרטון ביצוע
ללא כותרת, 2023-2024. סיליקון, חוט ברזל וקרטון ביצוע
יצירותיי עוסקות בבעיות
חברתיות ופוליטיות - התרסקות המשטר הסוציאליסטי, קריסת התנועה הקיבוצית ומקומו של
הפרט בחברה. אני מרבה לעסוק בסמלים שאני חוזר ומטפל בהם שוב ושוב. העוברים בעבודות
מסמלים את קיומנו בארץ ואת המיתוסים החברתיים והפוליטיים שאנחנו גדלים עליהם.
"..אימהות אימהות בעולם – כחומה עמודנה לשמור ולהגן על ילדכן, כי בלעדיהם אין
ולא כלום – בלעדם המוות מהלך בגופכן הצונן האילם.."
מתוך הטקסט “זוזיק” מאת
יוכבד בת מרים שכתבה על בנה שנפל במלחמת העצמאות.
בעיסוקי בתינוק הקטן וביחסיו עם האם, אני מרבה לשכפל אותו שוב ושוב כמו פס ייצור
של ילדים, כמו בבית התינוקות הקיבוצי בעבר. על פי אותו פס ייצור יודע כל רך נולד
כי יבוא יום ויצטרך לתת את חובו לחברה המאמינה כי "טוב למות בעד ארצנו".
___________________________________
Titled, 2021.
טכניקה מעורבת
הפערים בין רחוק לקרוב, בין אינטימי לזר ובין אמיתי לשקרי מצויים בבסיס העבודה. מה
שנראה מרחוק כמרחב נשי המבליט את מעשה הצליבה ומדגיש את תפיסת הנשים כקורבן, מתגלה
מקרוב כצללית נשית המביטה אל קרקעית הבריכה בשחייתה. הקרקעית והדפנות הן לרגע
בריכה ולרגע מרחב רוחני, מתחלפות, מהבהבות כמו תנועת המים.
הכישורים והכוח הגלומים בגוף של שחיינית, אותם ירשתי ולמדתי מאבי, הפוכים לאלו המקובלים במבט החיצוני
האוריינטליסטי המתבונן על נשים פלסטיניות כקורבנות של מערכת פטריארכלית שמרנית. עם
זאת, העבודה גם מפנה שאלה כלפי פנימה – כלפי עצמה או כלפי החברה שלה, כשהיא בוחנת
את עצם קיומה.
צרור (בוקג'ה) , II , I III, 2018. גבס, פרספקס וצבע לבן
"בוקג'ה" הוא אחד מסמלי האמנות
הפלסטיניים של ההגירה (היג'רה) שנבעה מהנכבה בשנת 1948. בוקג'ה הייתה פיסת הבד
שפלסטינים נהגו לאגד בה את כל מה שהם יכלו לתפוס בזמן שברחו מכוחות הכיבוש
הישראליים שפלשו לבתיהם. היחסים שבין הצרור לייצוג שלו העשוי גבס, מבטאים גם יחסים
תרבותיים ופוליטיים. הבד הלבן הוא גם דגל כניעה וגם בד המונח על רהיטים ומגן עליהם
מפני השפעות הזמן בעת עזיבת חלל או מקום. הייצוג של הצרור הזה מונח בתוך אריזה
צבעונית ומבריקה כסחורה נוצצת בחנות. בהיותי אישה, פלסטינית, אמנית המוקפת בקהילה
ובתרבות פלסטינית, החיה בישראל ומציגה את עבודתי במוסד האמנות הישראלי, הציפיות
המופעלות יוצרות דינמיקה מורכבת. בוקג'ה שואלת בביקורת דו כיוונית על האמנות
הפלסטינית המצופה מאמנית פלסטינית במוסד אמנות בכלל ובמוסד האמנות הישראלי בפרט.
המצופה מתמצה בדרך כלל בייצוג של קורבנות פוליטית או קורבנות נשית בחברה
פטריארכלית. בשני המקרים זה צריך להיות "לבן" מספיק לטעמו של המוסד. כך
קטסטרופות פוליטיות כמו הנכבה יכולות להפוך למוצר שיכול להימכר בעולם האמנות תוך
שהוא משיל מעצמו את המשמעות שהוא מייצג. כך "בוקג'ה" היא גם מה שעולם
האמנות מצפה ממנה ומה שמבקר את הדינמיקה הזו.
רקמה פרימה, 2022. וידאו, 13 דקות
בסרטון זה צילמתי את אחת מצורות האמנות הפלסטיניות המסורתיות הנושאות משמעות
היסטורית והפכתי אותה לכלי שמפרש את ההווה מזווית אחרת. השתמשתי ברקמה אדומה
פלסטינית, שקיימת באופן מסורתי בצורות של דוגמאות כסמלים המעבירים מידע רב על האדם
שלובש אותה. ביצירה זו, הפשטתי את הסמלים הללו ליחידת הבסיס שלהם, ה-(X),
והשתמשתי בה בצורה של קווים הדומים לכתיבה או ספירה.
בווידיאו רואים את שתי הידיים שלי מצדדים מנוגדים של המסך: האחת רוקמת את האיקס
האדום (תפירה) והשנייה מבצעת את הפעולה ההפוכה (פרימה). בשלב מסוים בווידיאו,
הידיים הופכות או מחליפות תפקידים, ויוצרות לולאה מושלמת. כתוצאה מכך, הפער ביניהן
לעולם אינו נסגר, והוא הופך לאלמנט נע משמאל לימין.
יצירת אמנות זו אינה מיועדת לצפייה מההתחלה ועד הסוף,
אלא היא פעולה מדיטטיבית המבוססת על שילוב של תנועה וטרנספורמציה, המאלצת את הצופה
להתמקד ולהבין את שתי הפעולות ההפוכות בו-זמנית. רקמה פרימה 2022 היא יצירה
המאתגרת את עמדתו הנוחה של הצופה ופורצת את גבולות הסטטוס קוו בו היא מתרחשת.
___________________________________
סומא קעדאן
סדרת אובייקטים מתוך "תפילה לאשתר" העוסק בניסיון לטשטש ולשאול על הגבול בין החלוקה של היפה והמכוער, הקדוש
והטמא, דרך המפגש בין חומרים רכים וקשים. אשתר אלת המין והפריון מחזיקה בשתי
התגלויות מנוגדות: אשתר של הפיריון והחיים ואשתר של השאול והמוות.
עריסה, 2017. ברזל, תיל דוקרני, חול, שיער וגרביון
עריסה מאיימת למראה עשויה חוטי תיל דוקרניים ומעליה גרביון תלוי ממולא חול עם
קווצות שיער משתלשלות, המזכירות צמות או שיער קלוע נשיים, או שאריות שיער שנחשב
ללכלוך. אלו יוצרים ניגוד חד לרעיון של עריסה כסביבה של הגנה וביטחון טבעי, משכן
בטוח של יופי, רוך ותום. העבודה מזמינה את הצופה לחשוב על המתח בין עדינות
לאלימות, בין תמימות לסכנה ובין חיים לאובדן.
ניכור, 2017. חוט פשתן וצעצועי נחש
מיתוס המדוזה מספר על האלה אתנה שקללה את מדוזה לאחר שפיתתה את פוסידון, אל הים
והפכה אותה למפלצת מכוערת ששיערה נחשים נחשים. שבע צמות עשויות חוטי פשתן, נקשרות
ונגמרות בזנבות צעצועי נחש, תלויות, נושרות, מתפתלות על הקיר בצבעי גוף ואדמה. גם
את שרשראות השום תולים כך, כדי לגרש את הרוחות הרעות והשדים. צמות שיער נתפסות כסמל של עדינות ותמימות, טוהר ויופי מסורתי נשי. הנחש,
לעומתן, מסמל סכנה, ערמומיות ולעיתים גם פיתוי. ה
עבודה מזמינה את הצופה אל תוך חוויה היברידית ובלתי
צפויה דרך חומרים בלתי קשורים.
בקבוק לתינוק,
20177. שיער וגרביון
בקבוק תינוקות רגיל, בעל פטמת בקבוק שעליה שזורים חוטים עשויים משיער אנושי, מעורר
דימויים ראשוניים בעלי תחושות מנוגדות. רגע היניקה הוא דימוי תמים של תינוק יונק
מפטמה רכה ועדינה מזון עדין, חמים ומזין. אך הדמיון הראשוני שלנו כאן פוגש פטמה עם
שיער. השיער עשוי לעורר תחושות לכלוך, בלבול, או דבר מה שהשתבש, ובכך לערער את
הרעיון של הזנה וטיפול. העבודה מזמינה את הצופה לחשוב על הקשרים בין הנקה וטיפול
בבאים לעולם, חסרי הישע, כמרחב מקודש אל מול המסוכן, המאיים והטמא.
עשתאר, 2017. כיסא, שיער, גרב
ניילון וצמר
כיסא מכוסה צורות אורגניות, עגולות ורכות עשויות בד גרביון ותפורות בשיער אנושי
כשהן
ארוזות בצפיפות זו לצד זו. חלק מהשערות קפוצות, חלקן רפויות; יחד הן מכסות כמעט כל
השטח כשרק רגלי הכיסא נראות, מעוותות מעט. הכיסא המלאכותי-אורגני השברירי ולא
מושלם הוא מראה מסקרן ומטריד כאחד. מתוכו עולות שאלות על יחסים בין גוף, חומר
ומבנה וגם על השבריריות האנושית ואופני התמודדותה עם חולשות, פגמים או חוסר שלמות.
___________________________________
סנא פרח - בשארה
צעקה שקטה, 2018. טכניקה מעורבת
נשים חושניות וגאות, המתכתבות עם מסורת הפיסול הפיגורטיבי הקלאסי ובו-בזמן חותרות
תחתיה, מבטאות את מציאות חייהן הקונפליקטואלית כנשים, בנות ואימהות.
מיטלטלות ונאבקות בין ציות לנורמות הנדרשות מהן ובין סערות הנפש המתחוללות בעולמן
הפנימי. הן נוצרו מפסל קטן שצורתו מושגית,
מתומצתת ומפחידה שביטא כאב כלוא ומושתק. האב-טיפוס הצנוע ששכפל את עצמו הוא תוצאה
של חשבון נפש ותהליך פנימי ממושך, שהבשילו לאמירה ברורה שאינה מתכחשת עוד לכאב הארוך
העמוק. היא מעמידה במרכז את מה שאין מדברים בו, את מה שמסתירים ומפחדים מפניו,
בדמותן של נשים שאיבדו את מאפייניהן הגופניים הנשיים והמיניים והפכו לרוחות רפאים הנושאות את הטראומה, שלא נרפאה, כעדות וזיכרון.
ללא כותרת, 2011. ברונזה ואלומיניום
תינוק בתנוחת עובר מונח על עלה צבר קשה וקוצני. הדמות
הרכה, פגיעה על העלה הסימבולי.
המצע רומז על מסע אישי או קולקטיבי, שנדרשת בו עמידות והתמודדות, ומעלה שאלות על אפשרות
להתחלה חדשה בתוך סביבה מאתגרת. עלה הצבר, עם נוכחותו העוצמתית והמסורתית, מקבל
תפקיד של מגונן ומלווה, כמו שומר של חיים הנרקמים בתוכו.
עבד עאבדי
אני מזדהה עם רעיון המפעל המשותף בהקמת תערוכה חשובה זו ועם גבעת חביבה. רעיון
החברה המשותפת העסיק אותי מאז ילדותי . כיצד להביע את עמדותיי כלפי המתרחש סביבי
כילד אשר חווה את הנכבה, כיצד להביע את מחאתו של המיעוט, וכיצד ליצור מצב בו שני
העמים יוכלו ליצור חברה משותפת בארץ משותפת, למען הצדק החברתי, השוויון והשלום.
שלוש היצירות שנבחרו לתערוכה זו מבטאות את עמדתי והשקפתי על אלטרנטיבה יצירתית
למצבנו היום.
בעקבות השפחות, 2023. אקריליק על בד
העבודה היא חלק מתוך הסדרה של סולידאריות ונוצרה בעקבות מצעד השפחות. במקביל אליה
מוצגת באום אל פחם יצירתי "המפגינה" משנת 1985.
קלף, 2019. אקריליק על נייר
העבודה היא חלק מסדרת עבודות העוסקות בדמותו של האדם, בין הרע והטוב, בין היפה
והכעור.
סולידאריות, 2021. טוש ציפורן על נייר
עבודה שנוצרה במקור בשנת
19820, ניזוקה ונוצרה מחדש בשנים האחרונות. היא טומנת בחובה יצירה של תודעה של הזדהות
עם העם הפלסטיני, למען חופש, מיגור הכיבוש ושלום בין העמים.
___________________________________
עדינה בר
און
מולדת, 2001. וידאו, 3:33
דקות
תמונה של אישה לבושה בשחור, עומדת עם גבה למצלמה, פונה אל הנוף הפנורמי של העיר
העתיקה בירושלים. האישה
והנוף מושכים תשומת לב שווה; ויזואלית, אין האחד בולט יותר
מהשנייה. כך, מבטו של
הצופה הולך הלוך ושוב ביניהם. לו פניה של האישה היו פונות אל
המצלמה, רוב תשומת הלב
החזותית הייתה מופנית כלפי האישה ועיר הקודש הייתה
הופכת לרקע בלבד. עם
זאת, מכיוון שפניה של האישה מוסתרות, נוכחותה סימטרית לנוף.
השוויון החזותי בינה
לבין אתר קדוש יוצר תמונה פשוטה, שטחית, דמוית כרזה.
ולמרות ש- מולדת פותחת בדימוי של אישה ואתר קדוש כחזיון סימטרי אחד, עבודת
הווידיאו הקטנה הזו מנסה לגלות את עמימות המשמעויות שבין הדימוי לבין הנרטיבים
שלו.
על האהבה,
2004-2012 ,2024. מופע, 45 דקות
על האהבה מורכב משלושה פרקים שתנועתם ותמונותיהם
מבטאות את מצוקת המלחמה.
שלושת הפרקים מתפתחים בצורה שקטה, איטית ומדיטטיבית ומבוססים על שלושה דימויים:
* אישה ישובה לבושה שחור. האצבע המורה שלה וחלקה הפנימי של כף ידה, המסומנים בצבע
שחור, חושפים חולצה מלוכלכת של תינוק קטן מתוך קערה לבנה.
* אישה עומדת לבושה שחור. האצבע המורה שלה וחלקה הפנימי של כף ידה, המסומנים בצבע
שחור, ממוללים מטבע זהב בזמן שבירכה האחת לוחצת על חולצת תינוק תלויה.
* אישה עומדת לבושה שחור. האצבע המורה שלה וחלקה הפנימי של כף ידה, המסומנים בצבע
שחור חושפים הדפס של דירר: "מדונה ותינוק", מתוך חולצת תינוק.
המופע יתקיים בגלריה, בשבת ה- 16.11.24 בשעה 11:00 ולאחריו יתקיים שיח גלריה עם
אמני התערוכה.
___________________________________
עוז ענבר
שותפויות, 2022, שמן על בד
'שותפויות' היא חלק מסדרת עבודות הנוגעות ביחסים ב"מרחב הרחם" בין העובר / תינוק לבין שותפתו האם, ולשותפיו / שותפותיו
מזמנים קדומים ועתידיים. יחסים אלו מתגלים ונעים בין שותפויות מוכרות ולא מוכרות,
גלויות וסמויות, נפרדות, משותפות, חופפות.
בלב המפגש מתגלה "הפצע". חשיפתו מאפשרת החלמה ולאחריה ריפוי.
(המושג "שותפויות", בהשראתה של
הציירת ברכה ל. אטינגר)
פרח. 2024. שמן על בד
הופעת הפרח במרחב הרחם מסמנת את ריפוי הפצע. הפרח הוא מטמורפוזה שלו.
הופעתו טומנת בחובה את האפשרות להמשכיות הקשר בין השותפים והשותפות לבין העובר
המצוי על סף לידה.
פחד ראשוני, 2024. שמן על בד
אנו
נדחפים (דחפ-פחד) מתוך מעטפת הרחם המגנה, העוטפת, החמה והחשוכה, אל תוך עולם חושי
מוצף ברשמים. מה אנו חווים ברגעינו הראשונים לחיים? מה מלווה את התחושות הראשונות
שלנו בעולם? 'פחד ראשוני' מאפשר סוג של מבט או הצצה אל תוך הרגעים האלו.
___________________________________
רחל אהרון
הם חזרו,
2024. תצריב אקווטינטה
ב-8 לאוקטובר פרסם הכתב תמיר סטיינמן בפייסבוק: "רגע של תקווה: עשרות מבלים
מהמסיבה ברֵעים שהיו נעדרים/חטופים, מופיעים משום מקום מהשטח החקלאי סמוך לנתיבות".
הפרסום התפשט במהירות בכל הארץ ונטע תקוות שווא בליבן של משפחות רבות.
רגעי תעתוע בין תקווה לייאוש.
ההולכים, 2024, תצריב אקווטינטה
ההולכים מדברים,
ההולכים מוחים,
ההולכים מתנגדים,
ההולכים צועדים עם דגל,
ההולכים הולכים,
מה מסמנים לנו הצללים?
_____________
עריכה: ענת לידרור.