ים יבשה - ארכאולוגיה של העתיד

הצלע הראשונה היא האמן והצלם שמחה שירמן. עבודותיו, צילומים אייקונים בשחור לבן, לקוחות מ- 35 השנה האחרונות ועוסקות ביחסי אדם וטבע, ניכור וחום אנושי ומרחבים פוליטיים סמויים - גלויים. התצלומים מודפסים באופן ידני (מסורתי) ונעים על טווח האפורים, באופן השולח להתבונן במציאות כמורכבת ללא אותו קונטרסט ניגודי -דיכוטומי המתחלק לשחור או לבן. ניגודיות המאפיינת את האור הבוהק של הארץ ועם משמעויות המשסעות שבה, גם את חברתנו כיום.

סדרת 'קו אופק', מגלה מפגש מופשט כמעט, של ים ושמיים. מרחב מרוקן מנוכחות אנושית, טבע בלתי מושג, מדיטטיבי ביופיו אך כזה היוצר גם תחושת סמיכות ומועקה. האם הוא אופק של תקווה או הבטחה שלא קוימה? עבודות אחרות כמו 'נמל תל אביב' לוכדות את הטבע עם עקבות השתלטותו של האדם כמו הים בו שטות שאריות עץ של משהו שהיה שם והתפרק. באחרות, נמצא מפגשים בין אדם וטבע על קו התפר בין יבשה וים. אלו מפגשים, רגעיים ועל זמניים כאחד. יש בהם סממני תרבות ותקופה אך הם נותרים על טווח ההגדרה שבין הספציפי לאפשרי. שירמן לא נשאר בחוץ, אלא מציב אף את עצמו ב'דיוקן עצמי ואוהל', ליד אוהל במילואים בשומרון, כמו סוג של תייר, באופן המתכתב עם הצילום של המאה ה-19 ומלחמת האזרחים.

מצטרף ונוסף, גוף העבודות של נועה שיזף, הצלע השנייה במשולש. חלקו הראשון הוא סדרת עבודות צילום העוסקת בתיעוד של 'כביש ללא שם' המוליך בחלקו הצפוני מכפר קרע אל קיבוץ רגבים בין ינואר 2016 לסתיו 2017. בשולי הכביש משתרעים נופים, שיופיים מופר על ידי מציאות מקומית, בה בסיס צבאי הממוקם בפאתי הכפר הערבי, מכריז ריבונות ומחדד את גבולותיו של הכפר. הכביש מעודד את הנוסע הצופה שלא לעצור, אלא להמשיך בדרכו מקצה אל קצה. העדויות הפזורות, ,לאורכה של דרך המחברת בין יישובי האזור עוד מן התקופה הרומית, מתעדות את השכבה העליונה ושכבות ארכיאולוגיות מתקופות קודמות. שלטי פרסומת לוכדים את עינו של הנוסע החולף במהירות וקוביות בטון מסמנות שטח אש צבאי אסור למעבר. אלו, מציעים עדות למרקם חיים ויחסים בין הארץ לאזרחיה היהודים והערבים.

חלקו השני הוא פרויקט החוקר את הים וקו החוף בין עכו לקיסריה כרנטגן ארכיאולוגי עתידי; זה, מתכתב עם הדרך בה התרבות הישראלית משמרת ומנסחת את זיכרון העבר שלה, ברמת הייצוגים החומריים, כגון: ארכיטקטורה ציבורית ואתרי מורשת או חומרים בשימוש יום יומי נרחב. ככזה הוא יוצר תקריב לשאלות: 1. מה לבסוף תהיינה העדויות החומריות שתייצגנה את התרבות הימית / חופית הישראלית של ההווה כשזו תהפוך לארכיאולוגיה של העתיד? 2. איך נבנים ייצוגי תרבות? 3. האם יש קשר בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו בהווה לבין מה שייצג את התרבות שלנו בעתיד?

ראניה עקל, הצלע השלישית, עוסקת בביתה הנבנה בימים אלו ומיועד להריסה, בתכנון העתידי לגבולותיו של כפרה, כפר קרע, ובמבט אזורי רחב, כשהיא משתמשת במפות מתאר עתידיות כחומר מצע לעבודותיה.
על האדמה נמצאת ראניה עם שתי רגליים בקרקע: אישה, משפחתה וביתה. היא מעוניינת לקיים חיים רגילים וחוקיים במדינתה, אך מצויה ב"בירור" תמידי כמצב של קבע. סיפורו של כפרה הוא גם סיפורה של חברה, מדינה ושל המזרח התיכון. מצבה אינו מאפשר לה שלא לבחון תכניות עתידיות, חוקים ותהליכי שינוי חוקים, בתחום בניית בתים בחברה הערבית.

בים, היא יוצרת פרק נוסף בפרויקט בן שנים: "חוזר לשולח". בפרק זה היא מפליגה אל עומק הים ומשחררת בקבוקים שמכילים מכתבים מצונזרים, מכתבים בני 10 שנים, אל אהובה לשעבר. כאן, היא מבקשת מהים החופשי והגדול לשאת אותם עד לחופים חדשים, אז אולי ימצאו על ידי תושבי אותם החופים. בתוך הבקבוקים טמונה בקשה כי ישלחו אליה חזרה מסר המספר היכן נמצאו, על גבי גלויה הנושאת בול מארצם, המסמל תקווה.

אז איפה אנחנו מתחילים והיכן אנו נגמרים?
כתרבות וכחברה?
בזמן ובמרחב?

האדמה הגלויה מחביאה תחתיה אין סוף שכבות וסימני דרך. אופן חלוקתה וגבולותיה שנקבעים על פני השכבה העליונה הפוגשת את האוויר, מעלים שאלות בנוגע ליחס בין תרבות האדם לאדמה ובין אדם לאדם.
הים האינסופי, שקרקעיתו לא נראית, הוא אחר. גם גבולותיו לא נראים וקו האופק שמפריד בין שמיים ומים משתנה באופן שלא תלוי בנו.

תרבות הים שנוצרת בארץ חוף כמו שלנו היא בעיקרה תרבות חופים, רחצה ודייג.
מרביתנו נשארים קרובים לחוף. מה יש בו בים שמונע מרובנו להיכנס לעומקו?
הים, מסה לא נודעת, לעיתים מתעתעת ולפעמים מסוכנת.
התהום הגדולה ביותר על פני כדור הארץ שקרקעיתה סמויה מן העין.

האם נכון לראות בים את החלק הלא מודע הקולקטיבי שלנו ואת חלק האדמה בתור החלק המודע? על האדמה, אותו מצע גלוי אנחנו נאבקים על כל שעל. האם במעמקי המים יש לכל זה משמעות? ומה יכולים לספר לנו המים על מה שמצוי מאחורי כל אותן פעולות מודעות שלנו כחברה?

האדמה אוספת אליה את סממני התקופות, התפיסות, התרבויות והתודעות, בנמליה, בחופיה,
בין עכו, לקיסריה, לתל אביב וליפו, לעזה וביניהם.

הרי שגם אנחנו נהפוך לבסוף לממצאים ארכיאולוגים.
מרתק להרהר כיצד ניתפס במבט מן העתיד.
תרבות אנושית מפותחת? פרימיטיבית? כוחנית? חכמה?

ולבסוף מדוע אנחנו רבים על האדמה? היא לא נועדה לכך. היא אמורה לרפא. גם הים, בעצם.
ענת לידרור
אוצרת