מתי יצלצלו הפעמונים?

אוצרת: ענת לידרור

נצח, זמניות, על זמניות, אנושות, תפיסה אנושית של זמן, הם אזורי הקריאה כאן.
זמנים בהם הטבע כבר לא קוצב עבורנו את פעימת הזמן והמחזוריות,  הוא מתקיים כשלעצמו, רוב הזמן במנותק מאתנו.
ואנחנו, הרכבנו משקפים מפרידים בין הזמן לטבע ומשקפיים נוספים- משקפי לאום ודת, מגדר ומסורת, יצירי כפיו של האדם.

התערוכה שואלת שאלות על הכוחות שמובילים את האנושות ועל הנתיב שזו בחרה ללכת בו. 

היא מציפה כמיהה לזמן שהיה קיים באופן מלא בעולם טרום אנושי או בתחילת ימי האנושות- זמן טבע. 

זמן שאינו עבד לקדמה, זמן של עונה ומחזור, זמן של סבלנות, עשרות אלפי שנים בהם היטיב הטבע עם האדם, יצר עבורו מזון ומחסה, מקורות מים וצמיחה.

אך האדם בחר בעקרון השליטה: על הטבע, על הזמן וארגונו, ובינו לבין עצמו, אנשים שולטים באנשים. 

תחושת "האין זמן" בה אנו חיים: הקצב המהיר, העמוס, שסטה מהזמן הטבעי השאיר אותנו עם זמני המסך, עם זמן מפוצל לזמן יהודי ומוסלמי, נוצרי ובודהיסטי ועם מרוץ השעון, השעות והדקות המדודות. 

נותרנו עם תחושת אבדן, של הזמן, מנותקים, מנוכרים.

מוחמד אבו רקייה ואבנר זינגר אמני החומר, הולכים בדרך זה ליד זה, כבר יותר מ-20 שנה. לראשונה הם חוברים בתערוכה משותפת בה הם מבקשים להרים את הראש מתוך החומר ובאמצעותו לשאול, האם משמעותו המלאה של הזמן היא כי קיים גם מרחב נצחי, רוחני מעבר לו? 

והאם המרחב הזה שייך כולו לדת? מהי מקומה של רוחניות חילונית בקרבנו?
מה מקומה של רוחניות החוצה הגדרות של דת ואפילו של חילוניות?
מדוע מבטנו קרוב כל כך לאדמה? האם שכחנו את שיעור קומתנו הרוחני?
איך כל זה קשור לתחושה שההרמוניה אבדה מהקיום היומיומי שלנו?

הרצון לשנות את כללי המשחק, בשמחה אפילו, בצבעים עזים, לרענן את המערכת האוטומטית שלנו, לערער על תפיסות זמן קיימות, מתבטא באפשרויות חדשות לייצוג ותפיסת הזמן.

האמנים חוקרים בעבודותיהם מרווחים אחרים, תפיסת זמן סובייקטיבית, זמן מצלצל: זמן הקשור בצליל, בעומקו, ברוחבו, במלאותו.

הפעמון וגלגלי התפילה, הנצח, השקט והצליל מגיעים מעולם אחר, עליון, של רוח, הרמוני, מחוץ לזמן. 

זהו מקום המאחד את כלל האנושי ומה שמעבר לו לשלם אחד.

מוחמד ואבנר מגישים צורות וחללים של אפשרויות לקשר בין ארץ לשמיים, לתפיסה של יופי, לתנועת הרוח ולזמן; ואולי גם לנצחי.

אבנר זינגר בעבודתו 'יש ואין' מציג מחזורים של זמן בלתי אפשרי. 

ניסיונותיו ליצור עבודה במהלך 24 שעות, זמן המאתגר את תכונות החומר יצרו שברים המאגדים בתוכם תפיסת זמן של החומר והתנגדותו.

מוחמד אבו רקייה יוצר פעמונים מאז ומתמיד. הצורה, הצליל, והחלל מביעים עבורו את המפגש הנכון. הם גם אלו המביעים את שתיקתו, את הקושי שלו לדבר. השתיקה רועמת בשפתו המדוברת, אך בשפת היצירה היא עשירה, הרמונית וקולחת, שפה שירית ממש.

שניהם מטפלים בעבודותיהם בפני השטח על ידי הדפסים ומרקמים.  הם נעצרים להתבונן על סימני הסדקים, הבקעים והקילופים, תוהים ומנסים להבין עוד רובד בקשר בין האדם, החומר והמהות החמקמקה והגדולה כל כך, הזמן.

'מתי יצלצלו הפעמונים?' זוהי קריאה להתעוררות עמוקה.                                         

                                                                                    ענת לידרור, אוצרת התערוכה.