שמים אדומים - אבל אני רציתי משהו נוסף - יוסף הוכמן - יחיד, צילום

תערוכת היחיד של הצלם יוסף הוכמן מאגדת תקופת פעילות של יותר מחצי מאה. משנות ה-50 הוכמן מתעד ומצלם, למן הרגע בו ידו אחזה במצלמה כנער, מעגלי חיים ברזולוציות של אדם, קיבוץ, חברה, ועולם. כאידאליסט, חבר השומר הצעיר וההכשרה לעלייה ארצה ובהמשך כחבר קיבוץ, ליווה הוכמן את התפתחות האתוס הציוני, תוך הפניית המבט גם אל חלקיו הפחות יפים. חלק מאלו אף צונזרו על ידו צנזורה עצמית במשך שנים, מפאת הקושי להראותם בחברה היהודית ישראלית. כמי שהיה חבר קיבוץ הראל עד לפילוגו (השני) ולאחר מכן חבר קיבוץ געש, הוא מספר בצילומיו על חלקו של הקיבוץ בהתהוותה של החברה הישראלית ולרגעים גם מהרהר על הקיבוץ באופן אישי. כחבר בקבוצת האמנות 'המשותף קיבוץ' שפעלה מסוף שנות ה-70 ועד שנות ה-90 כקבוצת אמנים קיבוציים העוסקת באמנות, חברה, אקטיביזם וסביבה, הוא צילם גם את אחד משיאי פעילותה של הקבוצה סביב הטירה בגעש שאירחה אמנות אך גם הייתה למונומנט אמנותי - מחאתי כשלעצמה, ובכך היה אחד ממגישיה העיקריים, ויזואלית.

הוכמן הינו אחד הצלמים העיקריים שתיעדו צמתים מרכזיים בהתהוות המדינה בפן הפוליטי והחברתי, מתוך דגש על מקומות בהם האדם הפשוט מושפע מן המנגנון הגדול, עוולות ועיוותים, קיפוח ומלחמות (כפי שכותבת טלי תמיר); ביניהם: גירוש פליטים מן הכפר עמאוס ליד לטרון, שחרור הכותל בירושלים במלחמת ששת הימים, הפנתרים השחורים, תחילתן של הפגנות שלום עכשיו, הפגנות ה-1 במאי, פינוי ימית, סיני במלחמת יום כיפור, מצרים לאחר הסכם השלום, מהפכת האזרחים בפורטוגל ב-1975, ברלין בשנות ה-80, הפגנות "האימהות" בארגנטינה ב-2012 ועוד.

תערוכה כזו, מאירה את ההווה לאור העבר, אך גם מעלה את השאלה בנוגע לתפקידו של הצילום התיעודי נכון להיום. הצילום שהחל כמדיום תיעודי לחלוטין, התפתח לתת-זרועות רבות תוך שהתיעודי היה שם כענף האב וכבסיס שנתן תוקף לקיומו של המדיום. האמת היום עוברת תהליך של פירוק; אפשרות יצירת המציאות הצילומית בעזרת תוכנות עיבוד צילום דיגיטליות, "ביום מציאות" וחדשות ה-פייק ניוז, מטילים בספק כל אמת צילומית שעוד הייתה לה אחיזה כ"עובדה" בעבר. כשהפוסט מודרניזם מפרק כל מוחלטות של כל היררכיה, המונח 'תיעודי' מונח שוב על שולחן 'ההגדרות מחדש'.

לכאורה מבליטה התערוכה מציאות גברית ועולם בו שולט הגברי, כשהצלם אף הוא שייך לקטגוריה הזו. אך מבטו של הוכמן, החושף כוחניות של חברה, מציג תפיסה אחרת, יש שיאמרו בעלת איכויות נשיות. היותו של יוסף הוכמן גבר שמילא את שלל התפקידים "הגבריים" שיועדו לגבר יהודי במדינת ישראל בחצי מאה זו, אפשרה לו להיות נוכח בחלק ניכר מן המקומות אותם תיעד, מקומות אליהם לא הגיעו נשים. אך בחירתו המשמעותית, היא מה בחר להראות לנו מתוכם. מה שבחר, מטיל סדקים בתפיסה הסדורה, הברורה, המיליטנטית והגברית השלטת אז, כשחלוקת התפקידים בין המינים הייתה ברורה מאד. 

במונחים ספרותיים ניתן היה לתאר את יוסף הוכמן כדמות בעלת סממנים של 'אנטי גיבור'. הוא תמיד מילא את תפקידו והיה חלק מן האתוס הציוני והמנגנון שבחלקם הגדול האמין, אך נגד חלקיו האפלים יותר יצא, לא כמנהיג, אפילו לא כמוביל דעת קהל ולעיתים אפילו כמי שמתעד ומעביר את עצמו צנזורה עצמית ושומר את חומריו עמו עד לעת בה החברה תוכל להתמודד איתם.  הוכמן לא פעל כך לבדו ולא מתוך ואקום תודעתי; מגובה בערכיו, חבריו, קיבוצו והשתייכותו התנועתית, בלחיצת כפתור המצלמה, הוא דיבר גם את קולם.

חנוך לוין כתב במחזה 'מלאכת החיים':

..סופרים ואמנים, עולם התרבות, הביטו בנו! ..

"לכו לעזאזל", אומר הסופר, "אתם עם החיים המצחיקים שלכם!" – 

למרות שגם החיים שלו, של הסופר,

לא פחות מגוחכים – "אתם מעכבים את האנושות!",

הוא אומר, "אנחנו עומדים על סף תקופה חדשה", –

תמיד הם עומדים על סף תקופה חדשה – "אנשים ממריאים",

הוא אומר, "לירח, ואתם נדבקים לנעליים כמו בוץ,

וטוחנים לנו שוב ושוב אותו הזבל!"

..... יקום סופר (אמן, צלם*) אדם אציל-נפש, מצפוני,

עם נשמה ולב. הוא יבין. הוא יקשיב ויבין.

הוא ישמע את כל סיפור חיינו, הוא ימצא

מלים נכונות, הוא ייצור מאתנו משהו יפה,

עמוק, מלא חמלה ורגש. הרי עם כל השגיאות,

הפגמים, יש בנו עוד חומר ליצירה טובה. הו אלוהים, הוא יבין אותנו, הוא יבין, הוא יבין, הוא יבין, הוא יבין!  

('מלאכת החיים' / חנוך לוין / 1989)                                                                       

* הרחבה של הכותבת

יוסף הוכמן רצה משהו נוסף, נוסף על הקיים. הוא עדיין רוצה. באותן לחיצות כפתור של אז הוא מבקש כי לא נוותר ושנשיג את אותו 'נוסף' שאבד לנו בדרך. זה הבנוי מאבני הדרך אותן אוסף הצועד כדי שיוכל לישון טוב בלילה, בלב שלם ונפש שקטה,  כל צועד לעצמו כאדם וכולנו יחד כחברה.  צבעי הילדות הטבולים בריחות הקיבוץ של שנות ה-70 וה-80 ובהם היופי הטבעי, החברתי, הערכי והמוסרי שבקיבוצים, חצו את כל נופי הארץ הזו ואת הגיאוגרפיה שלה. דור שלם ואני בתוכו, גדל ועוצב על ידי התפיסה הקיבוצית המחברת בין אדם – קיבוץ – חברה - מדינה. למרות השונות הגדולה, כי מכל קצוות עולם התקבצנו, השותפות הייתה אדירה בכל המעגלים: בקיבוץ, בתנועה קיבוצית, בהסתדרות, במפלגות. הביוגרפיה הרחבה הייתה משותפת.  התפר העדין אצל הוכמן שבין היסוד התיעודי החזק לתפיסתו האידאליסטית בנוגע לאדם וחברה, יחד עם גוף עבודתו בעל הנפח העצום והפרספקטיבה המתאפשרת כיום על אותן השנים, הוא היוצר יחד את כוחה של עבודתו הצילומית.                                                                                                                                                                                                                  

                                                                                                                  ענת לידרור,

                                                                                                                  אוצרת.      

...

יוסף הוכמן – צלם/חברה/צלם

טלי תמיר

בידיו של יוסף הוכמן המצלמה היא כלי נשק ושומר- סף והצילום, כהגדרתה של אריאלה אזולאי, הוא מכשיר אזרחי לזיהוי אתרים של פגיעות ואלימות. חמוש בעדשת המצלמה צבר הוכמן עדויות ואסף נתונים על עולם עתיר עוולות ועיוותים, קיפוח ומלחמות. הוכמן, יליד ארגנטינה, הביא עמו משם את הדריכות הפנימית לאי-צדק, את החשדנות הטבעית כלפי שלטון ומנגנון, את הזהירות האוטומטית מכוח פוליטי ואת הציווי לשמור, להיות ערני ולא להרפות. הוכמן הוא אחד מאלה שאוחזים במצלמה כדי למנוע מהעוולות לחמוק מהעין, כדי לא לאפשר לאי הצדק להיעלם או להתפוגג חזרה אל תוך השכחה. מנקודת מבט של המציאות היומיומית בארץ ובעולם, המצלמה היא כלי נשק פוליטי, המאיר פינות חשוכות, משהה אירועים, מעלה פרשנות ומצמיח תודעה.

 חלק גדול מפעילותו הצילומית של הוכמן נעשתה כשהיה חבר קיבוץ (הראל, געש) וכמה מתערוכותיו המשמעותיות נערכו במסגרת קבוצת "המשותף קיבוץ" שפעלה בשנים 1977 – 1990. אך שדה הראייה של המצלמה שלו חרג מהחצר הקיבוצית והתבונן בחברה כולה. הוכמן, כמו יעקב שופר, חברו לקבוצה, היה מן הראשונים שצילמו את עיירות הפיתוח ואת שכונות העוני והצביעו על הפערים בחברה הישראלית. בניגוד לדימוי המסתגר של התנועה הקיבוצית הוכמן ושופר, במסגרת פעילותם בקבוצת "המשותף קיבוץ", הרחיבו את המבט וכללו בו אזורים שלא זכו לתשומת לב והודרו אל מחוץ לגדר, מקומות שהמצלמה לא החמיאה להם, אלא חשפה את המכאוב ואת הפצע.

חברי "המשותף קיבוץ" הציעו מודל חדש לפעילותו של האמן בחברה הקיבוצית: לא עוד "אמן-קיבוץ" שמשרת את הקולקטיב, מייצר קישוטים לחג ומעטר את חדר האוכל, אלא אמן שמתבונן בחברה שבה הוא חי ומשקף  אותה בעין ביקורתית. לכאורה יש כאן היפוך לא קל: במקום דמות חיובית ותומכת, המזדהה באופן מלא עם הישות הקיבוצית, צמחה פונקציה חדשה, שאיש לא חזה את בואה, של המתבונן הביקורתי, המגיב והקורא בשער. בדומה לרעיון ששרטט תיאודור אדורנו, ממעצבי החשיבה הפילוסופית-חברתית של אסכולת פרנקפורט בשנות השלושים של המאה שעברה, ייעודה של האמנות בחברה אינו לאשר את הקיים ולהללו אלא לקרוא עליו תגר ולבחון אותו כל פעם מחדש. 

הרקע ההיסטורי שהביא להתגבשותה של קבוצת "המשותף קיבוץ" כלל מהפך פוליטי (1977), עליית מפלגת הליכוד לשלטון ותחושה שיסודות יציבים ומוכרים התערערו. אך אותו מבט שעקב אחרי השינויים החיצוניים הגיב גם לשינויים פנימיים ותעד סדקים עמוקים בתוך האידיאולוגיה הסוציאליסטית. חברי "המשותף קיבוץ" עסקו ב'מיתוסים מתמוססים' (חיים מאור), בהתאבנות וקיפאון (יובל דניאלי) ובהקראה מרתונית של כתבי מרכס תוך כדי הורדת הבגדים (יעקב חפץ), עד לחשיפת הגוף העירום – הכל כוון לעניין אחד: הידלדלותה המוסרית של האידיאולוגיה הסוציאליסטית ואובדן ערכים של צדק חברתי ושוויון. רגישותו של הוכמן לערכים עקרוניים של מהפכה, לזכויות אדם, למאבקים מעמדיים ולהשמעת קולם של השתוקים והמודרים אפשר לו גם לגשר על הפערים בין החברה הקיבוצית שנאלצה להגדיר את עצמה מחדש ובין אלה שעדיין המתינו להגדרה מחדש. אך תמיד, בתוך המבט האנושי הרחב הדגיש הוכמן את העיקר, שאי אפשר להתפשר עליו: את המלחמות המיותרות, את המתים ואת הקורבנות.