צירים ומסמרים, פעולות במרחב - محاور ومسامير, نشاطات في الحيز

עדי סנד

עדי סנד המוכר כאמן היוצר בעיקר אמנות אורבנית, מציג בגלריה ובסביבותיה, פעולות במרחב הכוללות: ציור, פיסול, הצבה, התייחסויות ארכיטקטוניות, אפשרות תנועה והנעה ולראשונה בעבודותיו-אנימציה. 

סנד מקיים יחסים מורכבים עם "הגבעה"; גבעת השלושה, הקיבוץ בו נולד ואותו עזבה משפחתו עוד בילדותו המוקדמת וגבעת חביבה, קמפוס רעיוני, מחקרי וחינוכי בתוכו פעול מרכז האמנות המשותף וגלריית השלום. סנד פעל במרחבי הגבעה באוקטובר האחרון לפני חצי שנה באירועי 'מתחת לפנס' הפרפורמרים. סימניו מצויים בשטח, בקטן, הם מתגלים באופן בלתי צפוי למסתובבים בשבילים.

חלק ניכר מפעולותיו מתרחשות במרחבים ציבוריים אך לא כולן. הוא פועל בין הטיפות, בין קווי גבול, בתחומים אפורים שבין הציבורי לפרטי, המחאתי לממסדי וגם ה"עיקרי" ל"שולי". אצלו, השולי לכאורה הוא העיקרי ולהיפך. כפי שהוא נע בפעולותיו כך גם בין תחומים וחומרים, על ציר תנועה אחד, בהתייחסות מרכזית לקיים. היצירה כמעט אף פעם לא נולדת אצלו בחלל ריק (אם בכלל קיים דבר כזה). בראשית היה המקום והקיים הוא זה שמגרה אותו לפעולה.

הפעולה שנוצרת עליו מחפשת לרוב את המינימום הנדרש (למרות שלא ניתן להגדיר את סנד כמינימליסט). התפתחותה בהמשך מורחבת מעבר לסנד עצמו, היא  נמחקת או משתנה, בהיותה חשופה בציבורי. לעיתים היא קטליזטור לפעולות אמנותיות נוספות או פחות אמנותיות. היכן שהוא בדרך נוצרו ראקציות של ווינדול לעבודותיו של סנד, דבר מוכר בתחום האמנות האורבנית. לפעמים סנד מגיב חזרה, מצייר מעל, או אפילו מוונדל בעצמו לעצמו.

צירים ומסמרים מציגה את סנד במכלול הרחב שלו. סוגי תנועותיו השונות במרחב ובזמן. בתנועות נוקשות וזורמות גם יחד, בהן ניתן לראות את עקרונותיו ועקשנותו הסיזיפיים, יחד עם עדינות ואינטימיות המעידות על רגישות גבוהה כל כך עד שנדמה לעיתים כי הן נמצאות בקצוות כחוטי עצבים חשופים (או קטועים).
זהו גם הדיאלוג בין גברי לנשי הפועל מתוכו בטכניקות בהן עובד, באופן טיפולו במרחב ובתכני היחסים הבלתי נגמרים שבינו לבינה או בין היחס הבסיסי ביותר בין משהו לעוד משהו.

הקופסונים, (דמויות אותן סנד מפתח כמעט שני עשורים, שרבוט מבוקר, שהחל מהפשטה של ריבוע מתוך מעטפה והואנש לכדי דמויות, ואריאציות ועולמות) לצד פיסול קרמי אישי עם מבע ראשוני אך בעל תחושת בשלות; ממורק, מלא בחללים פנימיים ו-'מקומות' להיעצר בהם לרגע. הם משלימים את ציוריו המגרדים את שכבות החשוף. וביניהם, ישנן סביבות דאדאיסטיות. זהו פיסול שיש בו מרכיבים "רדי מיידים" אך גם כאן לוקח לעצמו סנד חופש לנוע בלי תלות בחלוקה (מלאכותית) למוכן, המטופל, שנערכה בו התערבות או שנברא יש מאין. זווית המבט הארכיטקטונית נמצאת בנקודת המוצא של סנד וביחס לזו, גם עבודות אלו הן סביבות, בקנה מידה קטן. למרות שאין אנו רגילים להתייחס אליהם כסביבות בקנה מידה כזה, ככאלו נוצרו.

הרחוב, המחאה וההתרחשות האפשרית הם אזורים בהם הוא מזהה קו תפר אותו הוא מרחיב למקום, מתחם, תחום, תחום אפור?
מ-'לאה פיל' ונגזרות הסימון על אוהלי המחאה החברתית ב-2011 בשדרות רוטשילד (כשמשהו ממנה מתרחש בימים אלו שוב, באותו מקום) ועד ל-'בריאת  המקומות' בפיסול קרמי.

אותם מקומות הם בעלי סימני זיהוי שלא ניתן להתעלם מהם: כאוכפים או כיצורים חיים בעלי רגליים וסימני זנב או שמא כחייזרים? הקערות שפוערות את פיהן, הציפורים או הקנים, המציעים מקום או חלל להיות בו , לנוח עליו או לצעוק בעזרתו.

הקופסונים משקפים בין השאר ביקורת על השפעתה של תרבות האמריקניזציה שישראל אימצה במשך שנים.  דרך דמויות גיבורי העל וגיבורי תרבות, מתגלות גם המסכות הרבות שאימצנו לעצמנו כחברה וכפרטים.
הקופסונים על קטיעותיהם ומוגבלויותיהם, הם אתה ואני ואנחנו. יחד עם זאת האינטימיות שורה בעבודות, קנה מידה קטן המכריח את הצופה להתקרב. שיוצר את היחסים הראשונים בהיררכיה שכאלו שבין היוצר לצופה.

אמנותו האורבנית היא פעולה פיזית, אינטנסיבית, הדורשת זריזות, לעיתים טיפוס או השתחלות. בין מהירות פעולת הסטנסיל ברחוב לאיטיות המירוק והליטוש של החומר, יש רצון בתוך התנועה למצוא מקום, קן, זוגיות, זהות מקומית, חברה בעלת אתיקה ואסתטיקה חברתית ולקיימה על מורכבותה במובנה הפרטי, החברתי התרבותי והאמנותי.

ביסוד שאיפותיו "השאיפה לשינוי והתפתחות תרבותית, בממד הזמן, הנסמכת על חירות הרוח, המחשבה ובה ביקורת כתנאי להישג (מתוך אבני שפה וצופן, סנד 2013)  הוא אמן בתנועה יוצר בתנועה, במרחב , ברחוב, בזמן ובהתפתחות. 

סנד בעיני תופס מציאות ופועל עם הפנטזיה המעידה על המציאות, מושך אותנו בצחוק וברצינות, אל מבט המחפש להבין ולרפא. הבנה היא ריפוי שהוא ואולי אחרים זקוקים לו. עיסוקו בריבוי פעולות קצרות ומהירות היוצרות את הטווח הארוך, המחפש לייצר אתיקה חברתית. "נגיעות במרחב הציבורי, המייצרות מציאות ולא רק דימוי, דאדא של התת מודעדע". עדי סנד

זהו מפתח להבנתו, אותו חיבור מקרי שאינו מקרי באותה מידה, היוצר יחסים ורבדי משמעויות אל תוך השיח העכשווי, סצנת האמנות הישראלית ותולדות האמנות, שאינו נותן חשיבות גדולה מדי לפעולה היוצרת אלא כולל את שכבר נעשה (הקיים) בשאיפה להוסיף אליו כמה שפחות על מנת להשפיע כמה שיותר.

ענת לידרור,

אוצרת