'בין מילים ואמנות' - תערוכה רב תחומית, קבוצתית
התערוכה החדשה הנפתחת בגלריית השלום
עוסקת במרחב בין מילים ואמנות ובאופן בו הוא בא לידי ביטוי בצורות שונות. האם
עדיין יש כבוד למילה? למה שהיא מייצגת? לטעמים, להיסטוריה, לצבע שהיא מכילה? השפה,
המילה, האם הן מקבלות מקום של כבוד במרחב האמנותי היום?
או שמא הולכות ונמחקות הן מן השיח
ומפנות מקום לדימוי החזותי?
האם יכולה האמנות להתמודד עם השפה מבלי
לאייר אותה? מבלי ליצור אותה כאובייקט?
האמנים המציגים בתערוכה בודקים את
היחסים בין אמנות ומילים בימינו. חלקם חוקרים את השפה כייצוג, אחרים בוחנים אותה
כרקע, משטח או מצע; נוספים עוסקים בקטלוג, הצפנה וקידוד ואחרים מותחים את
גבולותיהם של ז'אנרים קלאסיים של השפה כגון שירה כתובה, ספרות או 'ראפ' כסגנון
שירה מוסיקלי אל תוך מרחב הגלריה.
דרך מדיומים שונים הם תוהים על מקומה
ומהותה של שפה, אופני תקשורת, קיומם או אי קיומם של קשרים בין שפות שונות, הבדלים
באופן ההבניה של השפה כפי שבאו לידי ביטוי בציורי המערות הראשונים ובשפת האימוג'י
הנהוגה והפופולארית.
התערוכה מציגה גוף עבודות רב תחומי
מתחומי הציור, צילום, פיסול, וידאו ארט, וידאו פרפורמנס, סאונד, מחול, מיצב ומיצג
והשלם הנוסף שנוצר מהם.
הפתיחה כוללת לאורכה עבודות מיצג וחלק
מעבודות המיצג יופיעו שוב במהלך התערוכה לפרקים וכולם יצטברו יחד באירוע נעילתה.
אמנים משתתפים:
אביגיל ארנהיים, אוסי ילון, אירית
בהלול, אלי הולנהורסט, אלכסנדרה זסלב, אריאלה שפושניק, דנה בהרב, דפנה שפירא חסון,
הדס גרטמן, יצחק ברוזה, מג'די חלבי, מור פלד, מיכל פירני, מיריי שנאן , סוהא
פרוג'ה, סוהאד דיב, סיגל ניר, סעיד עפאסי, עאישה עראר, ענתי טורק, ציבי גבע, ראבעה
מורקוס, ראניה עקל, רחלי ורדי-גרנות, רני אלינב, שונית גל.
עתר גבע וענת לידרור
...
'בין
מילים ואמנות' - על העבודות:
אוסי
ילון
'קאלות' ו-'אורית'
'קאלות' ו-'אורית' הן חלק מסדרה אשר
הוצבה במרחב הציבורי במקביל למנגנון שמאפשר הבעת משאלה. משאלות כתובות מפרויקטים
קודמים הועברו באמצעות רישום בלכה שקופה אל בד הקנבס; טפטוף צבעים דרך אינפוזיה על
הבד חשף את האותיות המוטבעות בו. המשטחים הצבועים באופן אקראי שימשו מצע לעבודות
חדשות עליהן צוירו דימויים שונים המתכתבים עם המשאלות. פעולה זו מדמה את דרך עבודת
האמן עם הקהל והעולם ומאפשרת, אולי, יצירת תדר להגשמת המשאלות.
'נוקבא' – פעולת משאלות
בעבודה זו מתבקש הקהל לרשום על פיסת
חרס מה דרוש לו לתקן בחייו (ברז דולף, מערכת יחסים, את העולם כולו, פנס במכונית או
כל דבר אחר) ולהדביק את אותה פיסת החרס כרצונו על הכד השבור המוצב.
זוהי אחת ממספר פעולות של "באר
משאלות" שמבצעת אוסי ילון כאמנית במרחב הציבורי החל משנת 2002. אופי ונושא
השאלה ואופן עיצוב המכל משתנה בהתאם למיקום ולזמן. עבודה זו הושפעה מסדנאות
הקרמיקה הסמוכות.
נושא שבירת הכלים ותיקון עולם מופיעים
במסורת הקבלית.
ה"אצילות" הינה הראשונה
מארבעת העולמות הרוחניים המשתלשלים אל העולם הזה : אצילות-בריאה-יצירה-עשיה. בעולם
האצילות , המורכב מ-12 פרצופים, מתחיל תהליך תיקון "שבירת הכלים" אשר
התנפצו מעודף אור. נוקבא – אחת מ-12 הפרצופים של עולם האצילות.
לפי המסורת הקבלית "תיקון
עולם" נועד לאחד בין השכינה לאל ולהביא לגאולה. כל מעשה טוב אשר נעשה בכוונה
טובה על ידי האדם מוסיף למטרה נכספת זו.
פעולת האמן והקהל מאפשרת אף היא שותפות
בתהליך המורכב.
אירית
בהלול
מ-20 יוצא אחד'
התרפקות על הבלתי מוחשי, על החסר, על
המתהווה.
התרפקות על קו אותו מתווה, חורטת אני
ומעגנת אותו אל תוך מלה; מילה המתרפקת על זיכרון קדום וגעגוע לתקופה בתולית קדומה;
שניתן אף להתייחס אליה כתקופה קדם-שפתית, כזו העוסקת בסמלים ציוריים. שפה אליה
הולכים ומצטמצמים היום מחדש עם התפתחותן של אופני תקשורת כשפת האימוג'י.
'כתב סתרים'
כתב סתרים, מכתוב, מה כתוב?
עבר, הווה ועתיד, 3 זמנים על מצע אחד,
נקשרים יחד.
שני עמים המדברים שפה אחת שונה אך דומה
כל כך.
אולי תתחבר, אולי.
הלוואי.
אלכסנדרה זסלב ואלי הולנהורסט
'מלכתחילה מחוץ לעצמי'
'מלכתחילה מחוץ לעצמי', שיר מאת דניס ריילי, הפועל כהשתקפות
לפנומנולוגיה של התפיסה מאת מרלו-פונטי, היווה השראה ל"מלכתחילה מחוצה
לעצמי". יצירת מחול אינטראקטיבית זו חותרת לבחון מושגים שונים של
ה"זר" מבעד לעדשת המחול והתנועה. השימוש בגוף כטקסט ובתנועה כשפה יוצר
מופע חי זה, בר-חלוף מטבעו, אולם המבנה ששימש כתפאורה נשאר כפי שהיה. התנועה,
השואבת השראה מניסיון חייהן של היוצרות, שאינן ילידות הארץ, בוחנת כיצד נקודת
התצפית של ה"זר" מעצבת את הקול, הזהות, מערכות היחסים והנרטיב היחידני.
אותה תנועה תרה אחר המרחב המוחשי ושאינו מוחשי סביבנו, כמו גם את תפיסותינו בסביבה
של קונפליקט.
דפנה שפירא חסון
'כלה שחורה'
מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-30 של המאה
ה-20, פעלה רשת של סרסורים יהודים מדרום אמריקה ושידלה נערות יהודיות עניות ממזרח
אירופה לזנות ברחבי העולם, במסווה של הבטחת חיים טובים יותר. גברים מסוקסים,
לבושים למשעי, התחתנו ב-"חתונות שקטות" שלא היו תקפות והעבירו בדרך זו
עשרות אלפי נערות לבתי בושת בברזיל, ארגנטינה, ניו יורק, ואיסטנבול.
נערות אלה נלכדו ברשת מתוחכמת ורבת
כוח, ונדונו לחיי סבל והשפלה, כשמשפחותיהן לא יודעות דבר על מצבן וקצרה ידם
מלהושיע. סחר בנשים הוא תופעה שהייתה קיימת משחר הימים והיא ממשיכה להתקיים היום
ביתר שאת בעידן האינטרנט והגלובליזציה.
המיצג-מיצב 'כלה שחורה', נותן צורה ושם
לנשים אלמוניות שנוצלו והושפלו בעבר, ולנשים שממשיכות להתקיים בתוך מערבולת של
קשיים, שליטה והשפלה. במיצג, יריעות נייר הנתלשות משמלת הנייר שלובשת שפירא חסון
הופכות לדמויות נשיות סמליות ושבריריות, הנטבלות בנוזל שחור ונתלות, נוטפות נוזל
שחור הניגר, צובע ומכתים את הקיר והרצפה. שמות אמתיים ובדויים של נשים שנפגעו
נכתבים בפחם מעל כל דמות תלויה ונשארים כתזכורת דוממת ו"מדממת" לסיפורן
המשותף. תוכן המיצג וכתיבת שמות הנשים מנסה להחזיר לנשים את קולן ואת זהותן,
שנרמסה.
הדס
גרטמן
'קריאת כיוון'
יש הרבה דברים שאני עושה ואוהבת לעשות.
אני אימא, רעיה, בת, חברה, אמנית מיצג, תופרת, מורה....ולמרות זאת בשנים האחרונות
הרגשתי שיותר מהכל, אני אוהבת לקרוא ספרים.
אני רוצה להפוך את "הדבר שאני הכי
אוהבת" למעשה אמנות. ליצור רגע שבו
אני צורפת ומבודדת את הפעולה הזאת, האהובה עלי, שמעניקה לי כל-כך הרבה ממדים, ובו
בזמן חולקת אותה עם הסביבה.
קריאה היא בשבילי אי של שקט בזמן. תמיד
אני רוצה לקרוא.
כשאני קוראת אני נחה, יוצרת, חושבת
ומתגעגעת.
כשאני קוראת אני מדמיינת, עפה, בורחת
וחוזרת.
כשאני קוראת אני אוהבת, נמלאת צער,
מתמוגגת, מתגלגלת מצחוק.
זה כמו לכוון את הכלי הפנימי שבי.
זה כמו לנשום.
מג'די
חלבי
'סלמן נאטור', 'סאלח אלקרא', 'נזי
ח'יר'
סדרה בת שלוש טרילוגיות העוסקות במרחב
בין ציור לקליגרפיה ערבית, בתנועתה של אות, הברות ושם ובתנועתן על המצע. קליגרפיה
מופשטת החורגת מכללי הקליגרפיה הנהוגה. גם למביני השפה הערבית היא אינה קריאה.
האותיות עברו תהליכי הדפסה ככתב מראה והן אף חורגות מכללי הקליגרפיה הנהוגה: כתב
קופי, כתב רוקעא, במקום, מצוי כתב בפרשנות
אישית.
הטכניקה מעורבת, השכבות הנוצרות
והתנועה הריקודית יוצרות את המרחב והמתח בין "הכתב הערבי התקני" לבין
"הכתב האישי" המובן רק לו, למג'די חלבי.
טכניקת עבודתו בשילוב פלטת הצבעים
ה"משתלטת" עליה שמה זרקור על תכונה אינהרנטית לכתב הערבי: אותה ציוריות
ריקודית היוצרת מערבולת ומשמעות בווריאציות שונות ל-3 שמות; כולם מהכפר של מג'ד
חלבי, עוספיא. חלקם סופרים ידועים וחלקם לא, אך כולם דמויות שחלבי רואה לנכון
להקדיש להן טרילוגיית עבודות. יחד הם יוצרים טרילוגיה משולשת.
מור פלד
'מילים לתוך בשר'
ב'מילים אל תוך בשר' מתואר חלל שחור,
בו מרחפים בחלל שני ראשים ללא גוף.
הראשים המרחפים הם פני האמנית אשר
התיקה את חלקי הפנים למיקומים חדשים, כשהן מדברות טקסט הפונה אל הצופה ובו זמנית
גם מספר את סיפורן של הפנים עצמן אשר כלואות בתוך המסך השחור.
הטקסט המדובר הוא חלקי ציטוטים ממקומות
שונים בספר של דויד גרוסמן "שתהיי לי הסכין" (הקיבוץ המאוחד, 1998) שנאספו וחוברו מחדש.
מיכל
פירני
'ברצלונה פלאסה אספניה', 'הגשם יורד',
'אסיזי'
שלושה שירים שנכתבו תוך כדי מסע תנועה
בברצלונה (2008) , איטליה (2006), טוסקנה באיטליה (2010). השירים שנוצרו תוך כדי
התבוננות עומק ודו שיח בין הכותבת לבין עצמה מייצגים מראות ככל שהשפה יכולה להיות
מוחשית; צילום מראות בעיני המתבוננת והמילים שעלו במקומם.
ומה בין שירה למילים? הרי זה ברור. אך
יש שירה שבוחנת את המחברים, את הזמנים, את הרווחים ובכך גם את עצמה. כאלו הם שלושת
שיריה של מיכל פירני.
מיריי
שנאן
'שקר לבן'
במיצג-מיצב 'שקר לבן' מיריי שנאן כותבת
על הלוח בכתב סתרים הוראה עבור כל אחד מאתנו, הקהל. מי שירצה להבין זאת יוכל
להשתתף ובכך להפוך את המיצב בעצמו למיצג. מיריי יחד עם אביגיל ארנהיים יופיעו
במיצג בו גם הלוח וגם השמלות שלהן יתפסו חלק מרכזי.
ואם לא ואם כן, מיריי יחד עם אביגיל
ארנהיים מופיעות בתחילת ובנעילת התערוכה במיצג בו הלוח, צמדי מילים וגם השמלות
שלהן תופסים חלק מרכזי.
'מיריי משחקת'
בעולם דמיוני, פנטסטי ומיניאטורי,
מיריי - שפועלת במרחב באופן בין תחומי -משחקת עם עצמה בלהיות חושבת, נותנת,
מתחשבת, מתחתנת, מתרגשת, צוחקת, משקרת ועוד, תוך כדי סידור האובייקטים בסדר מופתי
בחלל הארונית הסגורה.
סוהא
פרוג'ה
'הינומה'
בחברה הערבית עדיין קיים המנהג כי כחלק
מהסכם הנישואים משלם החתן בפועל בעבור הכלה מוהר בכסף, זהב או רכוש הנרשמים בחוזה
הנישואין. בנוסף לכך תורמים הורי הכלה לבתם עם נישואיה סכום כסף המעלה את כבודה של
הכלה בעיני בעלה, הוריו ובני משפחתו והיא נמדדת בהתאם לגובה הסכום. משפטי הזהב
לקוחים מתוך הכתובה. בהופעתם הברוטלית על ההינומה העדינה מציגים הם את טקס החתונה
בצורה אמביוולנטית; מחד כסוג של הבטחת שותפות חיים, ומאידך כסוג של תרמית שמטרתה
להפוך את האישה לרכוש בעלה.
ההינומה כשלעצמה, המכסה רק את הכלה ולא
את החתן, מסמנת עוד בטקס החתונה את השינוי שטקס הנישואים מחולל בחיי האישה בהפכה
לרכוש בעלה.
בד ההינומה העדין אינו מחמם ואינו מגן.
אמנם הוא מסמן את הנישואים ואת בניית הקן המשפחתי, אך לא פחות הוא מסווה ומערפל את
ראות הקשיים שבדרך.
המשפטים הזהובים בשפה הערבית על
ההינומה לקוחים מן הכתובה. עדינותו של בד ההינומה מקשה מאוד על יכולתו לשאת צבעים,
עוד יותר מתקשה הוא לשאת את צבע הזהב האטום. הזהב המדומה מכביד על ההינומה עד כדי
אטימות גם אל מול חירותה של האישה.
סוהאד
דיב
'ללא כותרת'
סדרת רישומי עפרון על נייר, שבחלקם
מופיעה רקמה אדומה, הם ספק שרבוטים, ספק מחשבות כפייתיות. סוהאד דיב רושמת במילים
סיפורי אהבה שאינם מתגשמים, בהם נפגשים רק על הנייר. בחזרתיות כמעט אין סופית בעלת
ביטויים של תשוקה והתרגשות היא דנה בחלקי גוף ורגש נשיים.
שמה חוזר על עצמו בעבודותיה בשתי שפות
הארץ: ערבית ועברית, כמו גם המילה "בתולה".
'ללא כותרת'
העבודה היא צילום מעובד המתבסס על
צילום רפרודוקציה של ציור "הרוחצת" מאת
אנגר Ingres))
משנת 1808.
סוהאד מסמיכה עצמה לעשות כרצונה בדימוי
הגוף הנשי. לפרקו ולהרכיבו מחדש, לעצור את זרימתו הגופנית, להפר את איזוניו ואת
אותה שלמות נשית שראה אנגר לנגד עיניו. האם זוהי שלמות נשית? בעיני סוהאד וביחס
לחברה בה היא חיה, לא בטוח. אך לא בטוח גם שסוהאד והחברה בה היא חיה רואות עין
בעין.
היא מקנה לדמות אסתטיקה חדשה באמצעות
טקסטורת שתי וערב.
הכיתוב על גבה שאף הוא נחתך ומפורק
(כתוצאה מאותה פעולת חיתוך שתי וערב) עד כדי חוסר היכולת לקרוא אותו, הולך ומתפרס
ותופס שטח רב עוד יותר על גופה. הוא נותר כסימן המסומן על גבה, המסומן והמסמן
אותה. אופן הטיפול בגוף נראה קשה ואפילו אכזרי ומעלה שאלות אודות הבעלות על הגוף
והחופש לנהוג בו.
סיגל
ניר
'מרילין'
עבודת הווידאו ארט של סיגל ניר (יוצרת ומבצעת) בצילומה ועריכתה של יעל לב,
עוסק במרילין מונרו שלא בהקשרה הרגיל.
דרך תנועת גוף, קמט חולצה, צליל ומבט
שלא מש מעיני הצופה, נחשפת מרילין מונרו, לא בזוהרה הנוצץ והמושלם, אלא בהיסוס,
בעצב ובכאב שהיו אף הם חלק ממנה.
העבודה דרך חוסר המילוליות שבה עוסקת
בשפה נשית - אילמת? אחרת?
האם מרילין בכלל רצתה לצאת לעולם כפי
שיצאה ובכך להתאים את עצמה לדרישותיו הגבריות דאז? ומה בנוגע לכלל הנשים בעולם?
'צלולואיד'
המיצג 'צלולואיד' מראה דמות אישה במראה
שנות ה-40, העומדת על בול עץ קטן ומשלשלת סלילי סרט בזה אחר זה עד שהמשטח שלפניה
מתמלא בסרטים שחורים מנצנצים, שותקים. מדי פעם היא יורדת מהגזע ונוקטת תנוחות
שונות המזכירות דמויות מסרטים שונים ואז שוב חוזרת לעמוד על בול העץ ולשלשל סלילי
סרט בזה אחר זה.
'הכרטיסיות'
הכרטיסיות והדימויים דמויי תמונות
הפספורט מתעדים מפגשים עם הלקוחות במספרה שלי. איזה צבע עשיתי להן בשיער? מה הכמות
הנדרשת לכך? מה נצרך לשנות? להוסיף? לזרוק?לפעמים גם נראית סקיצה של תספורת.
עם הזמן הכרטיסיות מתמלאות ברישומים,
מחיקות וכתמים והופכות למסמך אנונימי המתעד ומקטלג בכתב חרטומים אישי המובן רק
לכותבת. ומאחורי כל אחת מהן, קיימת אישה ומרחב פנימי שלם. מה קורה שם בפנים
כשעיניה נעצמות?
מיהי?
סעיד
עפאסי
'נוסטלגיה'
מסע חזותי דרך זיכרון אותיות השפה
היוקדת כאב מתמשך בהתגלותו של האדם. חיפוש בו-זמני "אות/אדם" אחר
בעייתיות התנוונות השכל ותבוסת האינדיבידואליזם בתוך המרקם החברתי. נוסטלגיה אל
מעמקי האנושי והשפתי. אל המשותף המוביל אל הבנת אנושיות האדם שהפכה לזֵכֶר גרידא.
אותיות השפה המצביעות על ליקויי השימוש בגלל האינדיבידואליזם האנוכי המסוכסך,
המבעבע מתוך פצעי ייסורי הנפש.
עאישה
עראר
'ואחד'
עבודת הסאונד של אעישה ערער (מוסיקה:
קרמה שי) בודקת את המרחב בין אמנות, מוסיקה, שירה, 'ראפ' ומחאה.
ואחד
אחד ער ולא ישן
ואחד ישן ואינו ער
אחד מתגעגע
ואחד סופר פרידות וייסורים
אחד עצוב ומדוכא
ואחד בבית שמח וצוהל
אחד מתגעגע
ואחד מתייסר
אחד מבולבל, לאן יפנה?
אחד צהוב ואחד ירוק
הוי, אלוהים מה עושים?
אחד תוהה מה שווה הפרידה
ואחד תוהה מה שווה האהבה
אחד ישן
ואחד ער
הוי, אלוהים מה עושים?
שמיים צהובים
כוכבים ירוקים
עצים שחורים
הוי, אלוהים מה עושים?
הארץ מאובקת
השמיים משחירים
הוי, הוי, אלוהים
אחד דעתו פזורה
אחד
שנתו נדדה
ואחד נפשו ערגה
חלילה אם זה בצבע הדם
וחלילה אם הירוק במים יאבד צבעו.
ענתי
טורק
'דואט שירת הרגע'
בזירת המיצג שולחן ושני כסאות.
הכיסא הריק הינו הזמנה:
לשבת, להיפגש, להתבונן, להשמיע וללדת
את 'דואט שירת הרגע'
להעז להשמיע את הקול שמבקש לצאת,
לומר את המילים שרוצות להיאמר,
בשירת הודיה, תפילה,
שעשוע... או כל מה שהרגע יבקש להשמיע
בשפה דמיונית, במילים, בצלילים
ומקצבים.
המיצג 'דואט שירת הרגע' מאפשר מפגש בין
שניים; בין מילים, קולות וצלילים חיים שמתפתחים ברגע. מהי מהות המפגש? מה מובן ומה
אינו? שפת הקול והדיבור עומדת כאן במבחן התקשורת, האינטראקציה והאחדות.
צחי
ברוזה
'שלום', 'בית', 'קוביית עיתונים'
התצלומים 'שלום' ו'בית', עוסקים בערגה
הבלתי מושגת ליציבות, לשקט ולשלווה. הדימוי, שובך יונים עתיק מוצג כבית איקוני,
רגליו דקות והוא כמרחף באוויר, מעובד במחשב בניגודיות של שחור לבן ולאחר מכן מקופל
ידנית בטכניקת אוריגמי.
בפסלים 'קוביות עיתונים', משמשים
העיתונים כחומר גלם. היצירה מרוקנת את העיתון מתפקידו התקשורתי, תוך הבעת ביקורת,
אכזבה וסלידה מהעיתונות העכשווית ומהכוחניות הטמונה בה.
ציבי
גבע
'בילאדי בילאדי'
עבודה
משנת 1997 מתוך סדרת עבודות הנקראת 'בילאדי בילאדי' שנוצרו על ידי ציבי גבע
לאורך כעשור. 'בילאדי בילאדי' פירושו בעברית: ארצי ארצי. זהו גם ההמנון הלאומי של
מצרים. ההמנון נכתב על ידי מוחמד יונס אל-קאדי והולחן על ידי סייד דרוויש. הוא
אומץ רשמית בשנת 1979. ציבי גבע מתייחס בעבודותיו להווייה החברתית-פוליטית של
ישראל של כאן ועכשיו, תוך בחינת ההבדלים והניגודים שבין "מזרח"
ל-"מערב" והדיאלוג הבין-תרבותי ביניהם. ביצירתו הוא מצרף לעיתים גם
מילים כתובות. השפה שלו איננה בוטה, אלא מרומזת ומעודנת, והמסרים אינם ישירים אלא
עקיפים ומורכבים. עוד ניתן ללמוד מן המרחב הנוצר על המצע בין המילה לדימוי הציורי,
לנפח ולארכיטקטורה ולשטח ש"תופסת" המילה על הבד.
ראניה
עקל
'הסנוניות'
הסנוניות עפות באמנות שלי שנים ארוכות,
הצל שלהן נופל על מרקם של קפה, חינה ותה ביציקת שעווה ; זה נשפך על סדין לבן
ובאמצע החגורה האדומה של סבתי. הסנוניות שלי מסמלות את החופש, היכולת לעוף והיכולת
לגור ליד האדם בשלווה; עוד יותר, זוכה הצל שלהן בחופש אין סופי. בילדותי ניסיתי
תמיד לתפוס את הצל של עצמי, כמובן ללא הצלחה; אז ידעתי שהצל זוכה בחופש יותר
מאתנו.
רחל ורדי-גרנות – (יוצרת ומנחה)
אריאלה שפושניק - ראבעה מורקוס (יוצרות
ומבצעות)
'חצאית מקסי בשתיים'
יצירת תיאטרון תנועה, בתנועה ובטקסט
העוסקת באימהוּת, אימהות וזיכרונות ילדות.
מפגש בין שתי נשים, בין תנועה למילה,
הגוף "מספר" והמילה "מניעה". שתי האמניות משתפות אותנו
בתחושות, רגשות וזיכרונות מתוך מעגל החיים הנשי- משפחתי שלהן. התנועה מצויה
בדיאלוג עם טקסט מוסיקלי המספר על שרשרת נצחית של אימהות ובנות, אשר יחד 'תופרות'
זיכרונות וחלומות, של עבר ושל הווה.
מוזיקה: Mike Massy- Tannoura
Maxi
רני
אלינב
'הוראות הפעלה'
עבודת וידאו-ארט משולבת מיצב מציגה
הוראות הפעלה. הוראות הפעלה מקיפות אותנו. כיצד הן מפעילות אותנו וכיצד אנו
מפעילים את המכשיר באמצעותן? איך המילה הכתובה, החץ או הסימון מפעילים אצלנו את
המוח המתכנת ו"מתבנת" אותנו לפעול?
איך מילה כתובה בודדת מפעילה את המחשבה
ויוצרת הוראות הפעלה לדמיון החזותי שלנו?
החיפוש כאן הוא חיפוש אחר הוראות הפעלה
לחיים פשוטים יותר, מעניינים יותר, שלווים יותר, מובנים יותר.
שונית
גל ודפנה שפירא חסון
'אופני בשר'
זמן למחוק ולאכול. 'אופני בשר' הוא
המיצג השלישי בטרילוגיית מיצגים הכוללת את ׳פאשיה׳ (2012) ו׳מוח עצם׳ (2013).
טרילוגיית המיצגים עוסקת ביחס בין גוף
ושפה, שכחה ומחיקה, הקפאה ושימור. הפעולות של שונית גל ודפנה שפירא חסון מתבצעות
כמציאות כפולה ומקבילה. הגוף, אצל שונית גל, מונכח על ידי חלקי בשר ביחס ישיר
לשמותיהם ולטקסטים ספרותיים, כששונית גל ממיינת, אורזת, מקטלגת ומשמרת בו זמנית
ספרות וחלקי בשר. שפירא חסון עוסקת בקרצוף, מחיקה ושימור של טקסטים יומיומיים מן
העיתונות. פעולותיה סיזיפיות וחסרות תכלית. ככאלה הן הופכות לפריטי שימור.
שונית
גל ודפנה שפירא חסון
'פאשיה'
'פאשיה' הוא המיצג הראשון בטרילוגיית
מיצגים. פאשיה היא רקמה עדינה העוטפת כל חלק בגוף ואת כולו באופן רב ממדי כמטריקס.
היא מקשרת בין האיברים, אך גם מפרידה ביניהם ומאפשרת תנועת גוף משולבת. היא כמו
מדבררת את תהליכי הכאב, הזיכרון והרגש.
היא לא איבר שניתן להפריד, להגדיר או לצלם.
היצירה 'פאשיה' עוסקת בעיטוף, חשיפה
וחקירה של גוף מטאפורי אותה מבצעות שתי נשים במצבים הפוכים.
הגוף השלם, מצד האחת, הוא שמלת נייר
הנקרעת, מוכתמת, נכתבת ואז נתפרת ומתחברת מחדש.
ומצד השנייה - הגוף הוא האיברים
החושבים, הטועמים והמתבוננים. הם עצמם מונחים על השולחן כטבע דומם, מוגדרים,
נרשמים, נאכלים ושוב נעטפים.
תהליך פנימי זה מתחקה אחר כוחות של טבע
ותרבות, גוף, שפה ומגדר.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!