אנא היא - أنا هي- I Am Her
בותינה אבו מלחם - סוהאד דיב - דועאא בדראן - רחמה חמזה
אנא היא - أنا هي מציגה מבט רנטגן חודר של ארבע אמניות מן החברה הערבית- פלסטינית בישראל, על מצבה ומיצובה של האישה בחברה זו כמו גם מצבה בארץ בכלל ובחברות מוסלמיות אחרות בעולם. היא מביאה אמירה רב זוויתית מקומית וגלובלית כאחת. התערוכה נוצרה מתוך תפיסה מלווה למהלך הרחב שעורר קמפיין Me Tooבעולם ובארץ ובעקבות שנה עקובה בה נרצחו בישראל למעלה מעשרים נשים, 192 נשים בעשור האחרון.
בותינה אבו מלחם, סוהאד דיב, רחמה חמזה ודועאא בדראן, מציגות כל אחת זווית אישית ויוקדת. מכלול מבטיהן יחד מציג מבט מרובה רב דורי, מורכב ומשלים שבמעקב התפתחותי מראה גם ראייה שהולכת ומשתנה.
בותינה אבו מלחם
אבו מלחם הפועלת כאמנית זמן ניכר בזירה האמנותית מביאה מבט סמי-מסורתי המבטא את האישה ותפקידה כמשמרת התרבות, הזיכרון והכאב הפלסטיני באמצעות הנכחה של טכניקות תפירה מסורתיות של הרקמה הפלסטינית שהפכה לסמל של מאבק ותרבות נשית. במהלכים אמנותיים היא יוצרת מלבוש שאינו ניתן ללבישה, המוקפא בזמן, תוך פעולות נשיות של גישור וחיבור, בין עבר להווה, אותנטי ומודרני, אומנות ואמנות, נתפרות "חולצות" ונארגת מסורת ותרבות כפרית אל תוך הווה בו המחטים נעוצות והחוטים נותרים פרומים אל האוויר.
"מצע הבד הערבי הוא עולמה ומה שרקום ונעוץ בתוכו הוא תעודת הזהות שלה ותהודת הזהות שלה" (חיים מאור) כאישה וכחברה. המחט תופרת ומאחה אך גם דוקרת ומתרבה וכשרבות ננעצות, זה כואב.
מלחם מראה גמישות וירטואוזית נשית שהייתה לנחלתה של האישה הפלסטינית. זו שנדחקה אל גבולות ביתה ויצרה בו את ממלכתה. חומרי השימוש שלה הם תבלינים מהמטבח ( כגון קפה), חוטי הרקמה הנשית, מחטים, בד הכותנה הערבי, שעווה ועוד. היא נעה בקלות באמנותה בין החומרים המוכרים שיש לכל אישה פלסטינית בביתה. מלחם יוצאת מתוך המסורת באמצעות כוחה של האישה המסורתית, כציר חשוב בשימור, זיכרון והצפנה של סיפורו של העם הפלשתיני, תרבותו וקורותיו, באמצעות הרקמה שנרקמה בבתים רבים כל כך ככתב יד נדיר של ההיסטוריה.
בסדרה המוצגת מתוך 'המחט ניצחה את התופר' המלבוש נמתח על קנבס, הרקע הופך שחור, הפתגמים ושפת הד'אד (השפה הערבית) מפנים את מקומם לנוכחות עיקרית של הסימון, המסומן, הקו והמארג המופשטים. משמעות מרכזית מקבל מיפתח הבגד המשתנה: בזרועות פתוחות ומקבלות או סגורות ומקופלות, עם תקווה לחיבור או תחושת נצלבות.
גאווה ושבר, שפה ומסר, שימור והקפאת הזמן, נתפרים במהלך מאומנות לאמנות: הלבוש והכסות הופכים כך במקביל גם לחפץ וגם לעבודת אמנות. הכסות מדברת על הגוף בהעדרו, בפעולה ביקורתית של החפצה.
בותינה אבו מלחאם מוסרת בידנו מודל נשי חזק השואב את כוחו מן העבר ושורשיו, מקפל בתוכו זהות נשית, משפחה, תרבות ומסורת. למרות שהוא פועל בהווה, במרחבי פליטות ותלישות, הוא שומר על מבט זקוף אל העתיד.
סוהאד דיב
אבו מלחם וסוהאד דיב משתפות פעולה לאורך זמן, שתיהן מאותו הכפר (ערערה) ולשתיהן נקודות השקה רבות; אך עמדתה של דיב, הצעירה מאבו מלחם בכעשור, נבדלת בחומרי הבערה ולבנים מהם היא בונה את אמירתה.
היא מדברת בשפה ישירה ומשוחררת, באמצעות העיסוק בגוף האישה ופעולות ניכוס מחודש שלו לעצמה אל מול פעולות אמנותיות –קולוניאליסטיות של האמן הצרפתי מהמאה ה-18 אנגר, ביצירתו "בית מרחץ תורכי", בה הוא מצייר את האישה המזרחית האוריינטלית כאישה מערבית, תוך לקיחת חופש הבעה ארוטי מעבר למקובל בציורי עירום של נשים מערביות באותה תקופה. בעקביות עד כדי אובססיביות, דיב מצלמת ומפרקת, גוזרת ואורגת, כותבת (בתולה, הגוף שלי), מכסה ומדגישה באין ספור ואריאציות שכולן נועדו לקבל בחזרה את החזקה על גופה של האישה ההיא, והאישה שהיא.
דיב כמו שותפותיה לתערוכה נמצאת במרחב שבין ציור לפיסול, ומשתמשת ברדיוס רחב של חומרים: מדמויות אישה מאדמה משומרות ומוקפאות בצנצנות שמן, דרך שקי תבלינים- זרעונים, אל ציורי אקריליק בגווני אדום, שחור וזהב, על משטחים גדולים המשלבים אריגה, חוטים - חבלים ועניבות גבריות, היא מדברת על זכותה המלאה גם מול תפיסות המערב של המאה ה-18 וגם ובעיקר מול החברה בה היא חיה, לחופש אישי ונשי על גופה ותשוקתה, בחירות חייה הזוגיות והמשפחתיות כמו גם של נשים בכלל.
סוהאד דיב מגדירה את גבולות האישה שהיא מחדש, כמו גם את מרחבי הפרטיות הנשית לה זכאיות נשים.
תודעתה עוסקת גם ביכולת המובנת מאליה של הסביבה הקרובה, החברתית והתרבותית להיכנס אל הפרטיות הנשית באופן החש בעל יכולת לגיטימית לחדור אל המידע ולהשביע סקרנותו.
מרחב החדירה הסקרן, זה שעוד לא נהדף, בו הגבריות שואלת ואפילו באופן ציבורי את האישה כאישה בחברה הישראלית (היהודית והערבית כאחד) מדוע אין לה ילדים, אינה נשואה? האם היא בתולה? או בהריון? בכך היא מדברת נשים רבות מאד שהשיח שהן מעוניינות למקם נמצא במקומות אחרים ביחסים בין גברים לנשים.
רחמה חמזה
רחמה חמזה (24) המתגוררת ויוצרת בביר אל מכסור שבצפון, היא בוגרת (טרייה יחסית) של לימודי אמנות באוניברסיטת חיפה שכבר הספיקה להסתמן כאמנית צעירה מבטיחה הממקמת את עמדתה סביב תכני הגוף הנשי, מוטיבים דתיים ומיניים, טבע וטבעיות, יופי ושלמות. חמזה בונה את עבודותיה מתוך טקטיקה אסתטית כשהיא מפרקת ומרכיבה מחדש על הקנבס והמרחב הפיסולי, צורות אורגניות של דימויים בעלי מוטיבים בוטניים.
חומרי השראתה הם הצמחים הארוטיים ופרחיהם. כשהיא מגדילה את פרחי הצמח היא מראה אותו ביופיו הרב ושלמותו יחד עם מוכנותו המלאה להיראות. "פרחים הם אברי רביה של הצמח, הם טבעיים ויפים". היא טוענת.
נשים ופרחים הומשלו בכל הזמנים האחד לשנייה עם שלל משמעויות (טוהר, פוריות, יופי) בשלל תחומים (ספרות, אמנות שירה ועוד), רק שחלק מהותי בהם אינו מדובר בעולם שרחמה גדלה בו.
את עולמה הפנימי העשירה לבד, עם הספרים, כשקראה רבות על נשיות וגוף. לכך נוספה שכבה עבה של תפיסות פמיניסטיות מתקדמות שפיתחה בלימודיה. יחד הן הצטברו למסה עדינה אך כבדה.
יחד עם אותה עדינות רבה, שמסתמנת כחותמה האישי, נמצאים אומץ ונחישות בחשיבות שהיא מייחסת
לבטא כאישה ערביה את הצורך לדבר את הנשיות והמיניות הטבעיים שבהשתקתם הם נוכחים עוד יותר.
בפיסולה הקראפטי העדין היא יוצרת באופן זה חפצים המיוחסים לאל ולטקסים דתיים. אלו מופנים אל הנשי היפה והטבעי ונקראים על ידה: 'איברים קדושים'. היא חוזרת ומציירת את עצמה בציורי שמן דקים, סמי מופשטים, מרובי מבטים וכיוונים בהם צורות אורגניות של הגוף הנשי, לעיתים פניה שלה, לעיתים חלקי צומח פרחי מוגדל.
דועאא בדראן
חמזה ובדראן יחד, הן שתי אמניות צעירות המביאות קול חזק וברור המתבונן על האישה ועל מהותה החופשית ורוחה הגדולה, דרך מיתולוגיות והשקות לטבע; דרכם הן מקפלות, הן את גדולתה והן את צמצומה (במחירים שנאלצה לשלם לאורך השלטון הגברי).
בדראן, 26, מכאבול, בוגרת לימודי אמנות בחיפה כרחמה, עוקבת בעבודותיה אחר המעבר בין חומר לצורה.
רישומיה ופסליה בדיאלוג מתמיד, הם קשורים אך לא אחידים.
פסליה נוצרים על ידי חבור בין מוטיבים מסורתיים יחד עם חפצי רדי מייד יומיומיים.
חומרים שונים מתגבשים תחת ידיה לכדי דימוי שהוא תמיד דימוי של גוף כלשהו, גוף נשי.
לבני הבניין של הנשיות אצל בדראן הם מיתולוגיים, מסורתיים, יומיומיים ונושאים של חקר המהות.
במיתולוגיה: מדמיאנה האלה האם שמדמה נברא העולם דרך כוהנות מיניות בתרבות הבבלית שנתפסו כקדושות.
היא בוחנת מהו התפקיד הנשי בעולם, מהי קדושה נשית, ואף מהו תפקיד האנושות, מהי שלמות. ובשאלות אלו היא גם שואלת על העולם עצמו בראייה נשית: האם עלינו לתת על מנת לקבל בעולם הזה? האם כדאי להיוולד לעולם?
הגוף של בדראן פצוע; קיימת בו קטיעה או פגיעה כלשהי, הפוגשת את החומר והצורה. זו מטופלת על ידה ובכך הופכת לחלק אינהרנטי מהעבודה. מי פגע ומי נפגע? היוצר או החומר?
כמו למשל בעבודה 'חבל הטבור בה היא עבודת עם צמר פלדה.
התהליך הוא עמוק, אישי לעיתים אף טיפולי, אך כוחו מצוי בזה שהוא מדבר באותה עוצמה את המהותי, הרחב, המיתולוגי, כמו בוחן ומחפש להגיע אל גרעין ההגדרה המזככת של המהות הנשית.
סוף דבר
לא בטוח שארבעת האמניות תוכלנה לסגור מעגל של אמירה אחת משותפת, אך זו איכותה של נשיות, אין לה צורך בכך.
היא בעלת היכולת המרובדת ליצור אמירות מורכבות המכילות גם וגם, גם וגם.
יחד הן יוצרות מרבד עשיר של חכמה נשית המשקפת נשיות חזקה ומשמעותית גם במרחב המסורתי וגם במרחב העכשווי;
אך נשיות שעדיין נאבקת על זכותה להיות כזו בעולם. ענת לידרור , אוצרת.